זה לא קורה לי. זה לא יכול לקרות לי. שנים התאמנתי להתעלם מזה, שנים למדתי שאני טובה מזה, שזה לא יכול לקרות לי. אני האמנתי בכל ליבי שזה לא יקרה לי. ובכל זאת זה קרה.
אנשים, כל כך הרבה אנשים, מסתכלים עליי, על פצעיי המדממים בכל גופי; בלסת. ברקה. ברגל. ביד. הם חושבים שכמעט אין לי סיכוי. הם לא יודעים, הם לא יודעים כלום.
אוף. פשוט תצאי מזה. את לא יכולה להילחם עוד. את יודעת את זה, אני מנסה לאמר לעצמי. אי אפשר לברוח מהגורל, אמרו לי כל כך הרבה פעמים. אין לי עוד מה לעשות. הגורל החליט. אני רק חיילת קטנה בקרב הזה, שנקרא החיים.
אין לי עוד מה לעשות. אני נופחת את נשימתי האחרונה וצוללת לתוך גופי. לנצח.

הרגשות: כאב, חוסר אונים, בלבול וכעס עצמי.

ניסיתי לצמצם את זה כמה שיותר, אני יודעת שאמרת 5 שורות אבל שאני כותבת אני לא יכולה להפסיק.. אני חושבת שאני אפילו אפתח את זה לסיפור שלם (: