אני יושבת בחדר, שומעת פלייליסט רנדומלי שמצאתי ביוטיוב, ופתאום מתנגן שיר וההתחלה שלו מעבירה בי צמרמורת.

זה אותו השיר ששמעתי בסוף כתה י"ב, כשהייתי עצובה ופחדתי שהכל עובר לי מהר מידי, לא רציתי לסיים את התיכון, פחדתי ממה שעתיד לבוא.

והנה אחרי שלוש שנים, השיר הזה עדיין רלוונטי. ופתאום זה הכה בי, אני תמיד אהיה לפני הלא נודע, תמיד אפחד שדברים מוכרים מגיעים לקיצם.

אנחנו תמיד נתלה בעבר, כי זה קל ונוח שאנחנו כבר מכירים את כל הסיפור.

ההווה תמיד ייראה לנו לא קל, והצרות יראו הכי גדולות בעולם.

והעתיד? הוא תמיד יהיה לא נודע. לא משנה כמה נתכנן, נהיה בטוחים שאנחנו יודעים, לא משנה כמה אנשים חולי שליטה כמוני יש בעולם

אנחנו כנראה נופתע, ונפגע, ונשמח, ונבכה, נצליח ובטח שגם נכשל. הדבר היחידי שבטוח הוא שכלום לא בטוח.

אז כנראה שהווה הוא הדבר הכי בטוח שיש לנו. ומה שקורה ברגע זה ממש, זה מה שנכון.

אז אני רוצה לקחת נשימה עמוקה, להינות מהרגע. לשתות את הקפה לאט, בלגימות ארוכות. להינות מהמנגינה של השיר שבדיוק מתנגן ברקע,

להינות עם חברים, מחר לטפל בבעיות. אני רוצה לחייך תמיד, לתת למילים של אנשים לעבור לידי.

לרוץ הכי מהר, להתנשק לאט, לקחת את הזמן אבל גם לזכור שהוא לא מחכה לאף אחד.

נשמע כמו הרבה סיסמאות באוויר, אבל בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני מרגישה שאני מתכוונת אליהן.

אז שיהיה סוף שבוע באווירת הפוסט הזה.