נהיה לי מין קטע כזה, לכתוב מכתבים לאנשים שמעולם לא יקבלו אותם. אולי זאת הדרך הבריאה שלי להתמודד עם דברים,

מאשר להתעמת עם אנשים שלא תמיד שווים את זה, או לעשות משהו שיגרום לי ליותר כאב.

אז הפעם אני כותבת בשבילך, כן אתה, זה שיצאתי איתו רק כמה פעמיים שאפילו לא הספקתי לכתוב עליו פוסט אחד כאן.

מה קורה? איך החברים, והים, והבילויים? אתה נהנה?

מעניין אותי לדעת אם חשבת עליי בשלושה ימים האחרונים. אה לא? בקושי? קיוויתי שכן.

אני יודעת שאתה בטח לא זוכר כל כך, אבל אני זוכרת ממש טוב את הרגע שהסתכלת לי בעיניים וליטפת אותי, אמרת שאתה לא רוצה לפגוע בי,

"אני נפגעתי בעצמי" אמרת. כמה שכאב לי עלייך באותו הרגע, חשבתי לעצמי שאתה נראה חמוד עם העיניים הכחולות האלו,

המבט הפגוע. אז אמרתי לעצמי שאני יכולה קצת לשחרר, הרי הכל בסדר, אני לא אפגע.

גם ככה יש לנו רק חודש לבלות ביחד לפני שאתה עוזב, אז נעשה אותו כייפי, נבלה ביחד ובלי שתדע, אתה תעזור לי לשכוח לגמרי מהאקס המיתולוגי.

אז שתדע שזה עבד לך מצויין. הפעם ההיא שחישבת את השעות שינה שלי כי לא עניתי לך להודעה, ורצית לדעת מתי תוכל לדבר איתי - ממש קנתה אותי.

או הפעמיים האלו שנשארת איתי ער בטלפון, רק כדי להעביר לי את הזמן גם אם זה בארבע לפנות בוקר.

אני זוכרת שהיה לי מוזר בהתחלה, הפתיחות שלך, הישירות המעט מוגזמת אולי. היה לי קצת מוזר שקראת לי "יפה שלי" בהתחלה, אבל מהר מאוד התרגלתי. כי לאיזו אישה כבר קשה להתרגל למחמאות?

אז כתבת לי שאתה רוצה כל כך שנפגש. ואת האמת שהתרגשתי, חשבתי עלייך לפני שהלכתי לישון ועל איך יהיה שנפגש.

הנסיעה הביתה מהבסיס אחרי שבועיים של שמירות מעולם לא הייתה כל כך משמחת, כל הנסיעה שמעתי שירים באוזניות וחייכתי לעצמי כמו ילדה קטנה ומאוהבת. אבל אני לא תמימה, מה פתאום. אני הרי חושבת על הכל מראש אז זה בסדר.

אני חייבת לעצור לרגע ולכתוב עד כמה זה מגוחך שאני כותבת מכתב כל כך דרמטי על מישהו שיצאתי איתו סך הכל כמה פעמיים, אבל אני חייבת.

אז נפגשנו, והקסמת אותי. נראת קצת לחוץ, אתה יודע? ושמתי לב כמה חששת לפני שנישקת אותי. חשבתי שזה חמוד, מחמיא שבחור שנראה כמוך מתרגש ליד מישהי לידי.

אמרת שלא היה לך משהו רציני הרבה זמן, סיפרת לי סיפורים מצחיקים על איך היית מעיף בנות מהבית שלך כשלא היית רוצה אותן פתאום. אני צחקתי ואמרתי שאתה בן אדם רע, אבל זה הכל. כי זה לא יגיע אליי.

אז נמסתי מכל הודעה שלך, וכשהתקשרת אליי באמצע השבוע סתם ככה שמעתי על הקול שלך שאתה כל כך לא רגיל להתעניין ככה במישהי, ושאתה באמת מנסה.

אז נפתחתי בפנייך עוד קצת, והכנסתי אותך לבית שלי. ההורים שלי שמעו עלייך, אתה יודע? סיפרתי להם בהתרגשות על כל הכשרונות שלך, על הציור והגלישה, על איך אתה מנגן.

היית אצלי בחדר, ליטפת אותי כשישנתי, בזמן שהייתי בפיג'מה. כמעט ואין לי יותר חשוף ופתוח מזה, חשבת על זה?

גרמת להכל להרגיש מאוד טבעי ונוח. וזה בסדר, כי שמתי לב שגם אתה הרגשת בנוח.

אז יש לי שאלה אלייך, מה קרה ב24 שעות האלו מהשיחה האחרונה והקיטשית שלנו, לרגע שהעפת אותי מהבית שלך?

מה קרה ל"אני מבין אותך" , "אני באמת לא רוצה לפגוע בך" ,"זה חשוב לי,אני רוצה משהו רציני"?

מה קרה ל"אולי תשני אצלי? ואז נכין ארוחת בוקר", "שאני אחזור מהטיסה נעשה עוד כיף" , "את מציקה שאני אוהב"?

ולמה לעזאזל מאז שיצאתי מהבית שלך כל מה שחשבתי עליו היה מה אני עשיתי לא בסדר? למה אני מריצה בראש שלי את המפגש הזה ומחפשת הערות מציקות שלי? אולי נראתי לא טוב באותו היום?

זה האיפור? בגלל שהייתי קצת מאופרת?

או שזה הסוודר שהערת עליו?

למה אני צריכה ישר להשליך הכל על עצמי? ולמה אתה לא שולח הודעה, או מתנצל, או בוחר לסיים דברים כמו גבר?

למה אתה אפס?

למה אני מרגישה שכל הגברים ככה?

למה אני מפחדת לסמוך על אנשים, ממקום כל כך כואב? למה מתחיל להיות לי קשה לשכנע את עצמי שאני בסדר ושאתם המפגרים?

אתה תדבר איתי אי פעם? תשלח הודעה? או שחזרת לכל הבנות שלך שבטח נמצאות עכשיו במיטה שלך?

התכוונת לכל מה שאמרת לי, ואז פשוט..התחרטת?

אתה עדיין חושב שאני טובה מידי בשבילך? או שזאת הייתה מלכתחילה סתם חנופה?

איך אתה לא מבין שאתה פוגע באחרות בדיוק כמו שפגעו בך. אני לא יכולה לחנך אותך, למרות שאני מודה שזה מפתה לנסות ולהטיף לך.

אתה לא תקבל את המכתב הזה, או שום הודעה ממני, אף פעם.

וזה פשוט כי עם כל הכאב שלי, אתה סתם אחד שיצאתי איתו. וככה אני רוצה לזכור אותך, כדי שזה יעבור מהר.

כי נגמרו האנשים שמגיע להם שאני אתגבר עליהם.