אחרי תקופה ארוכה שאני לא מצליחה למלא את המסך הריק הזה, עכשיו אני מרגישה שאני חייבת.

חזרתי מהמפגש סיכום מסע לפולין עם רגשות כל כך מעורבים שאני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל, ואיך לכתוב את זה נכון.

דבר ראשון, המסע הכל כך מעצים הזה שרק עכשיו, חודשיים אחרי, אני מתחילה להבין כמה שזה עוצמתי ובאמת מחלחל. אני מוצאת את עצמי נזכרת ברגעים משם פתאום באמצע היום יום שלי, השגרה הכל כך כייפית שהם מעולם לא זכו לה.

ואז אני מסתכלת מסביבי, ורואה את השכבה שלי. את הילד שהעתיק ממני שיעורים בכתה ז', זאתי שהיינו חברות פעם, ההוא שהביא לי מחשבון לפני מבחן בכתה ט' וממש הציל אותי, הילדה שאף פעם לא אהבתי ועכשיו אני כבר מסתדרת איתה.

כל האנשים האלו שנמצאים איתי בשכבה כבר שש שנים, חלקם אפילו הרבה יותר. הם חלק מהיום יום שלי, אני רואה אותם כל יום בבית ספר, עם חלקם אפילו לא מדברת.

ופתאום אני רואה את השינוי הזה. את השינוי הזה שהילד מכתה ז2 עבר, את הילדה החסרת בטחון ההיא שעכשיו עומדת ומנחה את הטקס וכולם צוחקים.

אני גם שמה לב שאני צוחקת מבדיחות שרק אנחנו מבינים, לא ההורים, לא המלווים ולא כל האנשים שעמדו שם.

וזה כל כך מוזר לי.

האנשים האלו כל כך בוגרים פתאום, "מבוגרים קטנים" כמו שהרכזת קראה לנו.

האנשים האלו שיושבים לידי, מדברים כל כך יפה, נראים כל כך שונה, חושבים כבר על טיול לפני צבא ואיזה תפקיד יקבלו, אותם האנשים האלו היו פעם הילדים שישבו לידי בשיעור גיאורפיה פעם מזמן, כשעוד יכלו להגדיר אותנו כילדים.

מתייחסים אלינו כל כך אחרת וזה באמת מורגש. אף אחד בבית ספר, או ההורים לא מתייחסים אלינו יותר כאל תלמידים בבית ספר, אלא כאל בוגרים שצריכים לקבל החלטות בוגרות ולהיות עצמאיים יותר. והכל הופך גם לדרמטי יותר. כל החלטה הרבה יותר חשובה, כל מבחן, כל דבר משפיע על העתיד שכבר ממש נמצא במרחק של חודשיים וכלום ממני. ופתאום כל העתיד הזה שתמיד דיברו איתי עליו, כל מה שיהיה אחרי שאני אסיים את הבית ספר, פתאום זה באמת כאן. 

ואז פתאום צבטתי את עצמי לרגע, אני בכתה י"ב, עוד קצת ובת 18, אחרי המסע לפולין, מחרתיים יש לי מיונים לצבא, נשארו לי חודשיים ללמוד.

אפשר לעצור לשנייה? רק לעכל...