אני לא יודעת למה אני כועסת עלייך. למה אני ממש עצבנית כשאני רואה אותך בשכבה, ולמה שבפעמיים המעטות שאתה בא לשבת איתי אני פשוט קמה.

התחלתי לחפש פוסטים ישנים שכתבתי עלייך, כמה שהתווכחנו ככה אהבתי אותך.

זה כל כך מוזר לי שאתה לא חלק מהחיים שלי יותר אחרי כמה שנים שהייתי בלתי נפרדים. וזה בכלל לא משנה שעברה כבר חצי שנה שאנחנו לא מחליפים מילה, שום זמן שבעולם לא יפצה על הזמן שהיה לי איתך.

ואני בחיים לא באמת אצליח להתרגל שאתה לא בחיים שלי יותר, שאני לא בשלך. שש שנים שמה לא עברנו בהן, ותמיד נשארנו בקשר.

והנה עכשיו בלי ששום דבר רציני באמת קרה, אנחנו לא מדברים.

אולי זה כי התבגרנו, אולי כי ממש טוב לך איתה ואתם באמת רציניים. אני רק יודעת שאני מתגעגעת לבן אדם שהיה פה בשבילי בכלל לא משנה מה הייתי עושה

לחיבוקים הענקיים האלו, זה מה שהכי חסר.

מעניין אותי אם גם לך עולות המחשבות האלו לפעמיים, אבל כנראה שלא.

הפוסטים עלייך מבוזבזים