סבתא שלי היא תרופת ההרגעה שלי. לא ברור למה, כיון שהיא האישה הכי קשה שפגשתי;
מלאה טרוניות, עייפה מהחיים, ביקורתית, נודניקית, חרדתית, משגעת פילים ועטלפים, דמנטיבית, לא מרוצה אף
פעם. אבל היא תרופת ההרגעה שלי. אין אדם שאני אוהבת יותר ממנה על פני האדמה. את בתי
אני אוהבת באותה מידה, אבל הסיבות לכך כמעט מובנות מאליהן.
היום ביקרתי אצל סבתא שלי, אחרי כשבוע ויותר שלא הייתי. ישבתי אצלה כשעה עד שהייתי
צריכה לנסוע לעבודה. שמעתי את קולה, את האינטונציה המוכרת, הבטתי בעיניים המתגלגלות
מעלה בפליאה כשהיא מספרת, כמו בכל פעם, על צפצופיהן של "כל הציפורים" "בדיוק בחמש
בבוקר", ואיך אחת מצפצפת והאחרת עונה לה, והעורב שמתערב לו באמצע הדיאלוג המרנין את
ליבה. ראיתי אותה מתכסה בעליונית ומורידה אותה, אוספת את ממחטות הנייר הפזורות על
השולחן הקטן בסלון ומביאה את חבילת הטישיו החדשה שקנתה במבצע, שותה כוס קפה ובעיקר מכרסמת מהביסקוויטים הקטנים שנתתי לה. שמעתי אותה מספרת
שנתנה לשכנה כמה שקלים כדי שתקנה לה חלב ששכחה לקנות אתמול אחרי הביקור בקופת
חולים, שמעתי את תלונותיה על "הדבר החדש" שכה מרגיז אותה, בנוסף לכל הדברים האחרים
(והרשימה ארוכה ארוכה): התביעה לקבוע תור גם לאחות עבור בדיקת דם. ושמעתי,
והסתכלתי, ולגמתי מכוס הקפה שהכנתי לי, ונחתי על הספה המוכרת וחייכתי לי ואהבתי
אותה כל כך, כל כך. וזה ריפא אותי לשעה- שעתיים.
*
לאהוב היום זה לא משהו מובן מאליו בשבילי.
אין לי כוח לשום דבר. אין לי כוח לִחְיות, אין לי כוח למטלות המרגיזות של
הבית,
ללחץ של סיום המחקר שנגרר ונגרר ונגרר ונגרר,
למשכורת העלובה שלי,
לאכזבות הבלתי נמנעות מחברים/חברות,
ולי, אין לי כוח לעצמי בשיט.
לחוסר המימוש, לחסרונות המגעילים שלי, וכמובן- לעייפות שלי.
מזה זמן מה אני חוששת שזוגיות משמעותית כבר לא תהיה לי, שאני לא מסוגלת.
השנים והניסיון מראים את זה בבירור. זה פשוט מעיק עלי ומלחיץ אותי, וטוב לא
יוצא מזה.
בטיפול כבר הייתי שנים על גבי שנים, חלקים ממנו עזרו לי, והכימיה בהחלט הרחיבה
את קנה הנשימה מהצרות של ממדיו הבלתי אפשריים.
אבל הגרעין הקשה- נשאר קשה. נשאר בלתי פתיר.
ואין לי אלפי שקלים להוציא בשנה על שיחות שממש מטריפות את מוחי ולא מקדמות
אותי בשנים האחרונות.
אז מה עושים?
באמת שלא יודעת.
הייאוש- יאוש. לא חדש, קצת מחמיר בשנה האחרונה יחסית לשנים שקדמו לו,
אבל עדיין לא מגיע אל התפרקויות נוסח שנות העשרים.
גם זה משהו.
ויש לי את סבתא, עדיין.
תישארי איתי, סבתא שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
