Better to write for yourself and have no public, than to write for the public and have no self. (C.C

ישבה איתי ר', שבעבר לא הייתי מעלה על דעתי שאוכל לשבת איתה למעלה מפעם בודדת על כוס קפה ולדסקס על החיים,

וסיפרה על הבחור החדש ועל הישן, על היהלומים שעזבה ועל הטייקונים שהיא מכירה, על החיים בין קניון רמת אביב למרכז שוסטר ועל הרצון לקרוע את כל המסכות של האליטה הצפונבונית שאליה השתייכה בעת נישואיה, לצעוק "כוס אמאמק כולכם" ולהתרפק על "כפרה".

ואני אז נזכרתי לפתע שהיה לי ערס אחד, כן, פעם, בין כל הגברים שהכרתי, 

היה לי ערס אחד נמוך קומה, שגם היה טבח בצבא, לא פחות ולא יותר,

אמנם לתקופה קצרצרה בחיים, אבל היה היה לי,

אחד כזה שלא הבין לפחות חמישים אחוז מאוצר המילים שהיה לי,

שאמר "אני יגיע" ו"אני יגיד",

שישב איתי באיזה מזללה לאכול צ'יפס ושיפודים והשאיר טיפ שמן שלא קשור לכלום חוץ מלכבוד של ערסים.

והערס הקטן הזה, שבמקרה הכרתי כי היה טכנאי במקום עבודתי ולא יכולתי שלא להתאהב באופן בו היה מטורף עלי,

שאמר לי ערב אחד שערבי טוב הוא ערבי מת, והקל עלינו מאוד את הסוף שממילא היה ברור ומובן לשנינו,

הערס הקטן הזה גרם לליבי לנתר כשענה לי פעם אחת לטלפון ואמר:

"מה, חיים?"

-

לא אהבתי את "סטונר". קראתי אותו עד תום, אבל יותר ממשהו בו הרתיע אותי. איכשהו סיפורו של המרצה לספרות שמסור לעבודתו וליושרתו, שחיי המשפחה שלו דפוקים, ושסופו של הספר אף מעניק לו מוות הירואי כביכול מסרטן, לא עבד עלי.

לא הצלחתי להאמין לפשטות שהפגין. לא הצלחתי להאמין לריאליזם שהוא מתהדר בו. ניחוח של מלאכותיות נדף מהם, או שאולי הפכתי להיות צינית מדי?

לעומת זאת,

הספקתי לקרוא את "אהבה" של קלאריס ליספקטור ואת "ברטלבי" של מלוויל. הראשון מוזר ומושך כמו התכלכלות בעיניה הקרובות מדי של גרטרוד מ"בית בודברוק", השני, דוק של הומור ופליאה עמוקה גם יחד משוכים בו, ייחרת בי היטב.

******

ציטוטים:

"ליצור רגיש החמלה היא לא בנדיר סבל. וכשלבסוף תופסים שחמלה כזאת אינה יכולה להביא ישע יעיל, מצווה השכל הישר על הנפש להיפטר ממנה." 

 ("ברטלבי הלבלר"/ הרמן מלוויל, מאנגלית: אברהםן יבין)