אני לא דתייה. אפילו לא מסורתית.
יש לי כמו כולם זכרונות ילדות מימי שישי של קידוש ואווירה משפחתית, שירי שבת וכניסתה, נרות, אוכל חם וכל המשפחה ביחד.
אבל אלו זכרונות ילדות ושם מקומם.
את ימי כיפור העברתי כמו כל ילדה חילונית במושב, על אופניים בירידות הכי מסוכנות ובטיולים רגליים על הכבישים בין המושבים.
כשגדלתי מעט גם צמתי, אבל זה היה כמו שאומרים בשביל הספורט.
וכשגדלתי יותר ועברתי לעיר פשוט התעלמתי ממנו, מהיום הזה, כיאה לתל אביבית כמוני.
תמיד ניסיתי כל כך להתרחק מההבנה האמיתית של היום הזה ובכלל של כל מה שקשור לדת.
אולי בגלל שהוא מזכיר לי יותר מהכל את הילדות והיא כמו שכבר ציינתי תשאר לנצח זכרון .
אני לא חוזרת לשם, אפילו לא בשביל לפתור דברים.
השנה אני בפלורידה. פעם ראשונה שיוצא לי לעשות כיפור בחו"ל.
והיום דיברתי עם בחור חדש שנכנס לי לחיים בדיוק לפני שטסתי ושאלתי אותו אם הוא צם הוא ענה לי תשובה שהפתיע אותי , בחור שעבר לא מעט בחייו , הוא אמר "אני עושה חשבון נפש עם עצמי בדרך קצת פחות פרימיטיבית ועיוורת".
מאוחר יותר דיברתי עם אחת החברות הטובות שלי היא נתנה לי תשובה אחרת לגמרי לאותה שאלה , "גם את !
אל תתלבטי אם היית בארץ ומרגישה פה ורואה איך אנשים פה מתחזקים היית צמה מאמי זה רק כי את רחוקה אבל תהיה חזקה תצומי"
ואז הבנתי שתשובה מבחוץ אני לא אקבל הפעם אני צריכה לחפש בפנים.
ניסיתי להבין מה אני מרגישה וכל מה שהצלחתי לחשוב זה על האקס שלי, האהבה שלי שחמקה לי מבין הידיים.
שנה שעברה. בדיוק לפני שנה עשיתי איתו כיפור, כיפור נורא ואיום. רבנו, עישנו, אכלנו.
הוא רצה לצום ולא צם בגללי.
לאבד אותו היה קשה, לוותר עליו היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי והיום הבן היחיד בעולם הזה שמגיע לו סליחה ממני שמגיע לו שאסלח לו ואני לא מסוגלת אפילו להרים טלפון. לשלוח לו משהו.
יותר מכולם אני חייבת סליחה לעצמי, שלא תמיד כיבדתי, שלא הערכתי, שהורדתי מערכי.
עיר החטאים, איך תמיד רציתי לגור בה ועכשיו כל מה שאני רוצה זה לברוח .
היא כמו סמים העיר הזאת , כמו זונה בתחנה מרכזית שמקבלת אליה בזרועות פתוחות, בלי סלקציה כל אחד.
תל אביב, מרסקת החלומות, העיר שלי.
" כי ביום הזה ייכפר עליכם"...
ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות
הפייסבוק מלא בסטטוסים, חלקם ארוכים ומרגשים, חלקם ציניים, חלקם נעלמים בין המילים, מאבדים משמעות.
כולם דומים, כולם מתייחסים, בדרכם שלהם.
אני פה כבר שלושה חודשים ומשום מה היום יותר מתמיד ואולי זה סתם פסיכולוגי אבל אני פשוט מתגעגעת.
אני אוהבת את הארץ הקטנה הזאת.
אז נכון שהיא לפעמים פרימיטיבית ונכון שהדתיים מכתיבים בה הכל אבל אני לא נכנסת לפוליטיקה.
מאוהבת בארץ, בישראלים, כמה שאני שונאת אותם, ואז הבנתי כל עוד אני מרגישה שאני צריכה לברוח זה אומר שיש לי מאיפה לברוח ואם יש לי מאיפה לברוח זה אומר שיש לי לאן לחזור.
זה כמו נרקומן בגמילה שסופר את הימים, כל עוד הוא סופר את הימים זה אומר שהוא יחזור להשתמש. אחרת למה לספור? שיפסיק פשוט ודי.
ככה גם אני, מאריכה את השהות בחו"ל אבל יודעת שלחזור אני יחזור.
ואת הסליחה שלי הוא ייקבל, נשאר לי רק לקוות שהוא ייסלח.
ואני מול עצמי, מול האלוהים שבתוכי, יש לי את כל החיים לחזור לילדות, לפרק לגורמים את התמונה המאושרת ולסלוח לעצמי.
על כל מה שעשיתי, חיללתי, קיללתי, חתכתי, סיממתי, שיכרתי, התעלפתי, פגעתי בנפש ובגוף, טמטמתי לעצמי את המח עם דיבורי סרק וצפייה מיותרת בטלוויזיה, עם אנשים שלא שווים אותי, אם אנשים שפגעו, בזבזתי זמן יקר, לא ניצלתי , כן ניצלתי, שיקרתי, גנבתי, איחלתי לרע, שמחתי בעצב של אחרים, והייתי עצובה כששמחו, גרמתי להורים שלי סבל (כמו כל נערה מתבגרת אבל עדיין), ברחתי לא התמודדתי, לכלכתי את עצמי גם אחרים, התעלמתי, לא תמיד עזרתי גם כשיכולתי, חשבתי רק על עצמי, לא הקשבתי כשנתנו לי את העצות הכי טובות שיש, זלזלתי, בגדתי, נשבעתי גם כשלא התכוונתי, יכולתי למנוע ולא מנעתי, הכאבתי, הרבצתי, בעטתי בעצמי , בכולם, בעולם, גרמתי לטובים להתרחק ושמרתי על הרעים, לא ישנתי, לא אכלתי, אכלתי יותר מדי, הכבדתי על הגוף שלי, לא הקלתי, דיברתי על עצמי, רק על עצמי, לא חשבתי, פגעתי עם כוונה, בלי כוונה, מחוסר תשומת לב, נרדמתי בשמירה, לא התגייסתי, לא סיימתי תיכון, הזדיינתי למרות שלא רציתי, לא אמרתי לא כשהכי הייתי צריכה, אכזבתי, התאכזבתי, קפצתי, נפלתי, קמתי, הסתממתי למוות, התעלפתי משכרות, התפשטתי בפומבי, לא פירגנתי, לא סיפרתי את האמת כשהיא יכלה לשנות הרבה, המצאתי שקרים, כדי להציל את עצמי, כדי להעצים את עצמי,אלוהים מה לא עשיתי, אה כן והכנסתי את השם של אלוהים לרשימת החטאים.
מי אמור לסלוח לי על כל זה?.......
רק אני לעצמי וכנראה שאני עוד לא מוכנה, או שלא סיימתי לחטוא.
אבל זה כל הרעיון ביום הזה, אתה סולח לעצמך, למרות שלא מגיע, למרות שכלום לא יישתנה וזה היופי
ואין מה להבין
פשוט ככה
כיפור בחו"ל
הכיפור האמיתי הראשון שלי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
