חשבתי שהחופש יעשה לי טוב. מעט ניתוק מהלחץ, מהבית ספר.

אבל יש רצוי ויש מצוי, והמצוי שלי הוא חרא. 

אני לא עושה כלום .. כלום. 

אני כל הזמן לחוצה כי אני לא מספיקה דברים כי אני עושה כלום. אני צריכה לעשות שיעורים להתכונן למבחן להוריד כביסה מהחבל לקפל כביסה להכניס לארונות לשטוף כלים ולצלם תמונה מפגרת לקליפ יום הולדת מפגר של חברה שלי. כן, להצטלם זו משימה. 

אני מרגישה כאילו מישהו שם לי פסנתר על החזה, ואני מנסה לנשום, ובית החזה לא עולה. הוא לא עולה. והנשימות איטיות, ואז מהירות, ואז קולניות, ובסוף הן סתם יללה חלושה. 

עד שבסוף. זה הסוף. 

מטאפורה מפגרת. 

בכל מקרה, הכל חרא. 

זה לא חופש זה עונש.