לפעמים אני מרגישה כמו פליטת מחלקת תאונות, תמיד פצועה איכשהו, תמיד כואבת איפשהו, תמיד מסומנת באדום או כחול או סגול או צהבהב-ירקרק. בכל ערב לפני המקלחת אני מעיפה על עצמי מבט, עושה רישום מנטלי של נזקים, סופרת אבדות של עור חלק ונטול רבב. והנה רגל ימין, ירך אם לדייק, מקושטת בסימן צבהוב-סגול, על גבול ההחלמה אבל עדיין לא שם, בגודל של פקק מבקבוק של סירופ נגד שיעול ומתחתיו ספק שריטה ספק חתך ורוד שמעקצץ קלות. רגל שמאל וגם עליה סימן משלה, אי-שם בקיפול הברך, והוא חדש וטרי יותר, כחול-סגול ובוהק, גדול פי שניים מקודמו.

יום אחד - שתי חבלות חדשות, שלוש אם מחשיבים את החתך.

חיוורון, דם שהתרופות הפכו לדליל ובעיות בשיווי משקל וקוארדינציה - לא, זה לא שילוב מוצלח במיוחד. כי באמת שלפעמים אני דומה יותר ליצרת אומנות מודרנית מאשר לבת אנוש, ואם לא הנטייה לשיזוף מהיר בקיץ והחופש המוחלט ללבוש בגדים ארוכים בחורף כנראה שהייתי מתביישת קלות בקליפת הבשר שלי.