היום אי-שם בצהריים, כמות מכובדת של סטודנטים ערבים עמדו 'דקת דומיה' לזכרו של ג'עברי, ממש בזמן הלוויתו של הטרוריסט, במדשאה המרכזית של האוניברסיטה שבה אני לומדת.
וזה היה כמו להרגיש יריקה הישר בפנים.
בערב סיפרתי על העניין בבית ולאבא הייתה תגובה מעניינת.
"חבל שלא נעמדתם מולם ושרתם את 'התקווה', היה יוצא שהם עומדים לשירת ההמנון."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פוֹנד