אני כותבת מהאייפד.

מסתבר שהלפטופ שלי שבק חיים. 

ז״ל. 

היה בן 7 במותו ונאמן עד השניה האחרונה.

*

רוטינת בוקר:

לקום.

ראש.

פיפי.

מקלחת.

ראש.

לצחצח שיניים.

להתלבש.

להדליק קומקום.

נס.

ראש.

בוקר טוב 😊

*

והמחשבות רצות. עוברות.

ממנו.. אליו.

והאחד לא מודע לשני.

ושניהם נדירים.

מהסוג גברים שרק עצם הנוחכות שלו מעבירה בך צמרמורת נעימה לאורך כל הגוף.. עם עצירה קצרה באמצע.

והסקס.

וואו.. סקס.

החוסר גבולות ומגבלות הזה. הלא לעצור. למצות הכל מהכל.לתת יותר.חזק יותר.מהר יותר. הרעידות ברגליים.בידיים.חוסר נשימה.הכל.

אקסטזה.

*

אני יושבת לידו.

אני יודעת ומרגישה שהוא מסתכל עליי אבל לא מסוגלת להישר לו מבט.

״תסתכלי עליי.״

ככה. בשקט. ב״אין-מצב-שאת-מתווכחת-איתי-בכלל״.

אני מרימה מבט ואוטומטית מחייכת.

אנחנו באמצע ריב.

והוא יושב מולי כל כך צלול כמו שלא ראיתי אותו מעולם.

הגיע ישר אחרי עבודה.מזיע.מסריח.שחור מאבק ולכלוך. 

הגבר שלי.

״עונש״

אני לא יודעת לתאר את הפרצוף שלי באותו הרגע.. אבל בהחלט הופתעתי.

הגוף שלי נדרך.

איכשהו.. הרגשתי.

הוא מסתכל עליי. חצי חיוך.

נשכב על המיטה ופותח את החגורה.

״כן.עונש. על ההתנהגות שלך.״

אני מסתכלת עליו.החיוך לא יורד לי מהשפתיים.

״אתה מוכן לפחות ללכת להתקלח?״ שאלתי למרות שידעתי מה תהיה התשובה.

״לא. עונש. קחי כרית שלא יהיה לך כואב בברכיים חיימשלי.״

הוא מושיט לי כרית ואני יכולה להשבע שהלב שלי מתפוצץ מאהבה באותו הרגע.

אני ניגשת לעבודה. 

ממצה עד תום את העונש שלי.

ואז הוא קורא בשמי. ואני מרגישה אותו לאט לאט מתפוצץ לי בפה.

החמימות הזאת.

הגבר שלי.

ואז הרוגע.

אני נשכבת לידו במיטה.

מקשיבה ללב שלו נרגע.

״אני באמת אוהב אותך״

״אני יודעת״ 

*