כבר לא כל כך תמימה.

כשאני אומרת להורים שלי שאני לא רוצה את התפקיד הפקידותי הזה,

ושזה לא מתאים לי,

ושאני לא מסוגלת להיכנס לתפקיד הזה כדי "לראות איך זה, ומקסימום תפרשי",

ושאני לא רוצה להיות איזה פרחה שיושבת במשרד כל היום,

ושאני רוצה לראות את עצמי בתפקיד משמעותי ותורם לצבא,

ושאני יכולתי להיות כל מה שאני רוצה:

כן, גם קרבית.

וההורים שלי יושבים מולי, וצועקים, וצורחים עליי, וגורמים לי לבכות כל שניה מחדש

ואומרים לי:

"מה?? את תהיי בחולות ותחזיקי נשק??"

"עזבי את הפנטזיות האלה"

"את באמת חושבת שאת תנהגי בטנק??"

"99 אחוז מהבנות בצבא הם פקידות"

-ואולי אני מהאחוז האחר?-

"את לא. את כמו כולם."

"תעשי לי טובה, את לא מסוגלת לזה"

וזה נורא מכוער, שאני חושבת שאני מסוגלת להכל

ורוצה לתרום למדינה שלי כמה שאני יכולה, 

וההורים שלי, האלה שאמורים לעמוד מאחוריי ולתמוך בהחלטה שלי להתנדב ולהגיע לקצה גבול היכולות שלי, ולגדול,

עומדים מולי וצורחים עליי שאני לא.