כבר לא כל כך תמימה.

וואלה שינו את המייל וזה ממש מציק לי בעיניים.

אחחחח שינוייים!

בא לי להיות קצת משוגעת. כמו פילו כזה(במובן הטוב, אני נשבעת). קצת משוגעת שיכולה לרשום פוסט עם כל הדברים שעוברים לי בראש ובלי מעצורים כאלה ואחרים.

כי שאני כותבת, יש לי איזה צורך להיות הכי רצינית שאפשר. ואני יושבת לי בחדר שלי, עם המחשב השחור על רקע השולחן-ארון פיסטוק שלי, עם הרגליים משולבות, ו2 הידיים על המקלדת, והסדר שנורא חשוב לי, שמהקלדת תהיה ישרה כמו סרגל ומקבילה לחזה שלי, והעכבר מעל הפד הכחול והמקומט מימיני,גם ישר ומקביל. ואני חייבת שהכבלים יהיו ישרים ולא יסתובבו ויתפתלו לי על השולחן.

ואני ממש צריכה שכל הדברים על השידה יהיו מסודרים ודחוסים בפינות, העיקר שאמצע השולחן יהיה פנוי.

בארון שלי רוב הבגדים מסודרים קומות קומות, גופיות וסוודרים מקדימה, סווטצ'רים מאחורה. ג'ינסים וקרדיגנים מקדימה, מכנסיים ישנים מלאי זכרונות שאני לא ירצה לזרוק לעולם מאחורה.

והחזיות שלי גם, כמו חיילים. מסודרות טוב טוב, אחת בתוך השניה, בתוך השלישית. 

אני לא יודעת איך הגעתי לכאן, התחלתי להגיד משהו אחד ועברתי למשהו שונה לגמרי. אני לא בטוחה איך שני הדברים קשורים בכלל.

אה, כן.

אני רוצה להיות יותר ספונטנית, אבל הראש שלי מכוון אותי כמו "המשקפיים" ששמים לסוסים(איך קוראים לשטויות האלה?)- אל תסתכלי לצדדים ותחזרי לשורה המקבילה, הישרה והמוכרת.

אבל אפילו בזמן שאני רושמת את זה, אני מוחקת וכותבת, מוחקת וכותבת עד שהשורה מוצאת חן בעיניי.

*אנחה*