כבר לא כל כך תמימה.

אז אני הולכת להיות לבד ביום הולדת 18 שלי.

אין לי הרבה חברים. 3 בלחץ.

אחת התגייסה השבוע, וגרה במרכז, אז חוץ מלבוא אליה ולא להיות בבית אין ממש דרך להיפגש.

השניה בקורס לפני צבא של הבי"ס הצבאי שלה.

השלישית ברחה לאילת וחוזרת שישי בצהריים, וזה קצת אנוכי מצידי לבקש ממנה לבוא אחרי נסיעה של 8+- שעות באוטובוס.

מה אני עושה בחיי?

דיברתי עם הכפירניק, ומתוך החלטת הבואי-נשמור-על-כנות-גמורה-מעכשיו-כדי-לא-לפגוע-באף-אחד שהוחלטה עקב אסון הרכבות שהוא מערכת היחסים עם ק', סיפרתי לו שאני אהיה לבד.

יכולתי להרגיש את הרחמים שלו כלפיי דרך מסך המחשב.

אבל לא בא לי יותר לשקר. ובטח שלא להגיד שיש לי הרבה חברות ואז לשבת בבית ולבכות על מר גורלי.

לפני שאמרתי לו את זה הוא התלהב. בדרך שאני לא רגילה לראות גברים מתלהבים.

"את תהיי בת 18!!" "ועם מי את יוצאת לחגוג את החוקיות שלך? חחח :)"

"לבד".

בא לי לבכות.

לחיי 18 שנים רצופות של בדידות.

ואני ממש מקווה שזאת השנה האחרונה לזה.

(ואני יודעת שזה נוראי אבל יש לי תקווה שיום שישי אחר כך, כשהוא יצא מהבסיס, הוא יגיד לי "בואי, אני יוציא אותך לחגוג".. אני לא מאמינה שאני עדיין מסתכלת על גברים כמושיעים שלי מהבדידות. פשוט חסרת תקנה.)