כבר לא כל כך תמימה.

יצא לי להיזכר ביום הולדת 17 שלי.

לפני 11 חודשים +-., זה היה בשבוע י"ב. ובערך שבועיים אחרי שסיפרתי לע' על רגשותיי.

הוא אמר לי לא, שבוע ניסיתי להתגבר, בלי הצלחה, ובכיתי בערך פעמיים ביום.

הייתי מאוד בודדה, לא היה לי אף אחד בכיתה או בשכבה שהיה יכול לנחם אותי, אפילו בטיפה, אז בלילה של יום ההולדת שלי, אחרי הרבה כאב ובדידות וחוסר עניין ושמחה בחיים, הלכתי מאחורי המחנה של השכבה, ובכיתי את כל הכאב שלי החוצה.

איבדתי תחושת זמן, ובאיזשהו רגע החלטתי שנמאס לי.

התחלתי לדבר עם ה'. למרות שידעתי שהוא לא באמת מקשיב לי.

בקול, דרך אגב.

אמרתי לו כמה שכואב לי. 

כמה שזה לא מגיע לי.

כמה שקשה לי ואני צריכה איזו הקלה בחיים.

ואז ראיתי כוכב נופל וביקשתי ממנו אהבה.

כמו שביקשתי מכל נר יום הולדת שנכבה לפני כן.

וכמו שביקשתי בערך פעם ביום מאז.

אני לא התכוונתי שזה יצא פוסט מבאס, אז אני אגיד את מה שהתכנסתי בשבילו.

אחרי 11 חודשים+-, אני גאה להודיע שמתחיל להתגבש אצלי שביב של תקווה, שאולי, איפשהו, מתישהו, הקשיבו למשאלה שלי.

:)

דרך אגב, אני מתחילה לגלות שהכותרות שלי יותר טובות מכל הפוסט. מעניין.

ערוץ 2 צריכים עורך כותרות במקרה? כי היום ראיתי כתבה שאומרת שיותר מחצי בני הנוער סובל מדיכאון קליני. והכותרת הייתה "איזה דיכאון"

אני מרגישה רע שצחקתי.