אני לא בטוחה מה קורה איתי כרגע.
אני לא בטוחה מה קורה איתי בכללי.
אני עצובה
אני שמחה
אני מאושרת
אני בדיכאון
באלי לעשות כלכך הרבה דברים
אבל לא באלי לזוז מהספה
נמאס לי מהתחושות האלו..
כאילו שאני לא בסדר..
כאילו שאני צריכה לעשות משהו בדרך שונה.
כאילו אני צריכה לשנות משהו אבל אצלי הכל פגום מההתחלה.
אין לי מה לעשות מעבר ללצפות בכל עולה בלהבות.
אני חושבת שאני צריכה משהו מעבר.
משהו חדש.
נקי.
שלא הספקתי להרוס.
שלא נהרס ע"י אחרים.
אני צריכה להתרחק מכולם.
לתפוס מרחק.
כמה שיותר רחוק.
פשוט לברוח לאיזה אי נידח, להיכנס למערה ולא לצאת לעולם.
לא טוב לי עם אנשים.
אני הולכת לבצפר וכל יום נהיה קשה יותר ויותר.
אני מרגישה את הכוחות הנפשיים שלי הולכים ונגמרים.
ואין לי איך לצבור כוחות
כי גם המקום "מפלט" שלי, המטבחון, כבר ממזמן לא עושה לי טוב.
פעם הייתי הולכת לשם עם חיוך ענקי ורק חושבת דברים בסגנון של "עוד 3 שעות נפתח המטבחון!! "
כאילו ממש סופרת את השעות..
ואז ניר עזב.
ועומר עזב.
ואביאל.
והפסיק להיות שם כיף כי המדריכים השתנו והחניכים השתנו.
ואז בעצם מה שקרה הוא,
שלי אין מקום לברוח אליו מכל הצרות שיש לי.
שלי אין מקום לשאוב ממנו כוחות.
שלי אין מקום לקבל חיבוק אמיתי ואוהב.
שמתי לב שחצי מהפוסטים שלי מדברים על חיבוקים.
חיבוקים אוהבים.
שחסרים לי.
אני מרגישה לא אהובה.
דחויה.
מגעילה.
פגומה.
הרוסה.
עייפה.
דוחה.
ובעיקר בודדה.
אוךך הלוואי שהיתה לי מכונת זמן..
הייתי חוזרת ללפני שנה- שנתיים.
שהיו אנשים שאהבו אותי.
שדאגו לי.
שהיו שם בשבילי..
אני על הפנים עם מצב רוח חרא..
יומולדת שמח לי?