בסך הכל למדתי הרבה דברים מהקשר ההרסני שלנו.
אחד מהם, וכנראה הדבר הכי חשוב, זה לעולם לא לקום לאחר שאתה נופל.
כל ניסיון להתחלה חדשה-סופו כישלון נחרץ
רגליי כשלו אינספור פעמים, אני מקווה שהפעם אני לא אתן לעצמי לקום רק כדי ליפול שוב
אני גם יודעת שאי אפשרות לקום, מכאן המצב יכול רק להדרדר.
אני אולי לא אופטימית, אבל זה גם לא בא מנקודת מבט פסימית. רק ריאליזם טהור.
אני חושבת שכל הנפילות יצרו בור עמוק שאין דרך לצאת ממנו
אז אני פשוט אוותר, עכשיו כשהיא הלכה אין לי אף אחד שאני חייבת לספק כל הזמן. אין יותר מה להפסיד.
אני אתן לבור הזה לשמש לי כקבר, קבר שחפרתי בעצמי
עם קצת הרבהעזרה, כמובן, של כל האנשים מסביבי.
היא לא שווה את המאמץ. אף אחד לא שווה את המאמץ הזה, אפילו אני לא. החיים האלה לא שווים את המאמץ שבלנסות לקום כל פעם מחדש
הרבה אנשים הבינו את זה וויתרו עליי, השאירו אותי עם פצעים שלעולם לא יגלידו
אני גם מבינה את זה. I GIVE UP ON ME TOO.
כולם עזבו. כולם ברחו. אם זה מדריכים של שנים קודמות. ואפילו של השנה הנוכחית
אחד נוסע לארצות הברית, אחר לוקח חודש הפסקה, ומדריך אחר פשוט עוזב לתמיד ואפילו לא יבוא לתערוכה.
אני לא באמת אמורה לצפות ליותר מידי.
הרי כבר ידעתי שזה יקרה עוד מלפני שזה קרה.
בסופו של דבר יש לי אישיות הרסנית.
אני מבריחה את כולם עד לרמה שהם לא סובלים אותי בכלל.
ככל שמכירים אותי יותר, ככה מבינים שהכל בי הוא סתם שקר.
הכל מסכה. הכל מזויף. הכל צבוע. הכל רק בשביל שאנשים לא יבינו שלא הכל ורוד.
המבט הקבוע שאתם מפרשים כמאושר, או שמח,
ובכן, דווקא כשאשר אתם רואים אותי מחייכת או שמחה, תדעו שהכל זה מסכה.
הכל זיוף אחד גדול
הכל רק כדאי שלא יגלו שהכל שחור.
שונאת את עצמי על כל מה שאני.
שונאת את עצמי על כל מה שנהפכתי להיות.
שונאת את עצמי על כל מי שאיפשרתי לעצמי להיות.
חשבתי שהצלחתי להתקדם תקדם ממי שהייתי פעם
הייתי גאה בעצמי על השינוי שעשיתי, כמה שהתקדמתי, וכמה שהפתחתי והשתפרתי.
אבל עכשיו גיליתי שלא. שלא רק שדברים לא הפכו לטובים או קלים או נסבלים יותר ממקודם, המצב עכשיו לא השתנה
פשוט החליפו את התפאורה.
עד שלאט לאט, אך דיי בקרוב, השבר יתפרץ
והכל יצא. בלי הבחנה בין טוב או רע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
they call me a freak
