לקחתי בראשון בלילה הרבה כדורים.
לקחתי סביבות ה50 כדורים.. רובם חזקים ואם אני לוקחת אחד אני לרוב מרגישה יותר טוב..
לקחתי אחד. והוא לא גרם לי להרגיש טוב יותר אז לקחתי עוד אחד ועוד אחד.. ככה עד שזה הצטבר.
חלק מהכדורים שלקחתי חשבתי שייסימו את הכל מהר יותר, כי יש בהם חומרים שאני רגישה אליהם.
איבדתי הכרה לכמה שעות.
הכדורים שאני רגישה אליהם גרמו לי להקיא.
התחלתי להקיא בלי סוף.
באמצע הלילה הערתי את ליטל. סיפרתי לה שלקחתי כדורים. והיא בדקה לי דופק. כל 5 שניות.
מסתבר שאיבדתי דופק כי היא בבוקר סיפרה לי שהיא עשתה לי החייאה.
אבל למזלי היא כיבדה את הבקשה שלי ולא הזמינה משטרה או אמבולנס. היא כבר מכירה מה זה כשאני על סף מוות. היא יודעת לטפל בי במצב כזה.
זו לא פעם ראשונה שאין לי דופק לידה. לצערי.
הקאתי את נשמתי. ולא הפסקתי להקיא עד עכשיו.
הקיא שיצא היה שחור.
ואחר כך הקאתי דם.
הרבה דם.
אחר כך מיצי קיבה עם דם.
הרבה דם.
חתכתי.
חתכתי עוד.
חתכתי עוד קצת רק כדי לשחרר מועקות.
בכיתי.
הרבה מאוד.
ה3 ימים האחרונים היו הימים הנוראים ביותר שעברתי בחיים.
מסקנות הסקתי.
1. לעולם לא להתאבד עם כדורים אלא למצוא משהו יותר יעיל.
2. לעולם לא לשתף מישהו שניסיתי להתאבד כשאני מרגישה חרא. זה רק גורם לבלגנים.
3. להצליח בפעם הבאה כדי לא להרגיש יותר חרא אחרי.
ממשיכה להקיא. ממשיכה לבכות. ממשיכה לעשן. ממשיכה לחתוך.
אבל עם הכדורים אני סיימתי. רק גרמו להרגשה הפיזית והנפשית להידרדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
they call me a freak
