Be yourself, don't take anyone's shit, and never let them take you alive.

אז אחרי שיחה ארוכה מאוד עם נוני היא שכנעה אותי לספר בבלוג מה קרה לי ברגל ואיך היא נשברה לי..

אז נוני- פוסט זה מוקדש לך..

מאז ומתמיד לא התאמתי לשום מקום..

לא מצאתי את עצמי בשום קבוצה חברתית בחברה שלי..

תמיד הייתי שונה..

בלבוש, בצורת הדיבור, במוזיקה שאני שומעת, במקומות שבהן אני מסתובבת, באמונות שלי, בדרך חשיבה שלי, ובנטייה המינית שלי..

לאט לאט התחלתי להחליף חברים..

ובמקום החברות הדתיות מהבצפר, שחשבו שאני שונה ומשוגעת וכופרת, התחלץי להסתובב בת"א, בעיקר בסנטר..

אחרי שנתיים שהלכתי לסנטר באופן קבוע כל יום חמישי, ידיד שכנע אותי ללכת לגן מאיר, למטבחון..

הלכתי לשם איתו, אך עדיין הרגשתי שאני צריכה להסתיר ולהתבייש בנטיה המינית שלי.. ולכן אמרתי שאני "סטרייטית תומכת בקהילה"..

אחרי חודש בערך התחלתי להרגיש בנוח יותר שם וסיפרתי להם שכן, יש לי נטיות גם לבחורות..

ובפעם הראשונה בחיים שלי, אף אחד לא עשה מזה באלאגן או סיפור גדול..

התחלתי להרגיש שייכת..

התחלתי לבוא באופן קבוע בימי חמישי לאחר המפגשים בסנטר, ואף לבוא בימים נוספים, ולהתחיל לדבר עם מדריכים.. לאט לאט בזכות 2-3 מדריכים מדהימים שהיו לי, התחלתי להרגיש יותר בנוח עם עצמי ועם הנטיות שלי, והתחלתי להבין שאין לי במה להתבייש ואין לי למה להסתיר את זה, והתחלתי ללכת עם צמידי גאווה..

בהתחלה הייתי מורידה אותם כשהייתי באה הביתה או הולכת לבצפר..

ולאטלאט הם נהפכו לחלק ממני שפשוט לא הורדתי אותם..

זה כמובן גרר אחריו מטר של אש כלפיי..

גם מהבית וגם מהבצפר..

אמא היתה עושה לי סצנות ושיחות ואומרת לי כמה שהקהילה חולת מין ושזה מחלה ושאסור להסתובב איתם..

והבצפר.. גם מצב התלמידות וגם מצד המורות התחילה שנאה כלפיי.. המורות היו עושות שיחות כנגד הקהילה, וניסו לשלוח אותי לפסיכולוג.. והתלמידות היו מתרחקות, נגעלות, וריכלו עליי בכל הזדמנות! גם אם ישבתי ממש לידן..

אז אמרתי להן, מה שאמרתי לכולם כמעט כל חיי..

שאני "סטרייטית שתומכת בקהילה"

וגם זה לא התקבל בהבנה..

לאט לאט התחלתי לחוות תקריות הומופוביות..

לדוג' בטיול שנתי בשנה שעברה, העיפו אותי מהחדר בו ישנתי מחשש שאני "אתאהב בהן" או "יימשך אליהן", כשפניתי למחנכת שלי, היא אמרה שהיא מבינה אותן ואסרה עלי לעבור לחדר אחר..

כששאלתי היכן אני אמורה לישון התשובה שקיבלתי היתה "יש פה מלא ספסלים" והיא הלכה..

כמובן שהלכתי משם לחברה שבאה לקחת אותי, וכתוצאה הושעתי לשבועיים..

או לפני המצעד בפ"ת הביאו לכיתה שלנו את הרב שדיבר על "חייבים לעצור את המצעד בכל דרך" ועודד את הבנות להצטרף לקבוצת הדתיים שתכננו ללכת ולזרוק אבנים על המצעד..

ואז למדו הבנות, שהן יכולות לעשות לי מה שהן רוצות, ולא רק שלא יענישו אותן, אלא יצדיקו את מעשיהן..

אז התחילה בנוסף להתעללות המילולית שהיתה כלפיי, גם התעללות פיזית..

הן היו מכות אותי, דוחפות, גונבות דברים אישיים שלי ומפרסמות דברים אישיים שלי..

הן החלו להתאסף יחדיו כנגדי.. ואיש לא עצר בעדן.

בפעם הראשונה שהמכות היו חמורות כלכך.. היה לי פנס שחור בעין ומלא שריטות.. אמא אפילו לא שאלה מה קרה..

בפעם השניה עיקמו לי את הקרסול..

בשלב הזה התחלתי לפחד ללכת לבצפר, אז לא באתי במשך שלושה חודשים.. איש אפילו לא התקשר לשאול אם אני בסדר..

השנה נגמרה והחופש הגדול הגיע..

בחופש לא היתה לי שום תקשורת עם הבנות, וחשבתי שדברים יירגעו, שהן יתבגרו..

אבל לא..

לא רק שההתעללויות עלו מדרגה (גם פיזית וגם מילולית) על השבועיים הראשונים מצאתי את עצמי עם יד סדוקה ונפש שבורה..

הפעם החלטתי שאני לא אכנע להן, וסיפרתי ליועצת..

היא טענה שהבאתי את זה על עצמי בהתנהגות שלי, ושאין לה סיבה להתערב..

הפסקתי לבוא שוב..

אחרי שבועיים חזרתי, ואז נקעו לי את הקרסול..

הפסקתי לבוא לעוד כמה שבועות..

ואז בחמישי לפני 3 שבועות חזרתי..

הכל היה שקט..

פשוט התעלמו ממני, ואני הייתי אסירת תודה..

בהפסקה הלכתי למאחורי אחד הבניינים לעשן סיגריה, ושם חיכו לי סביבות ה10-20 בנות..

הן דחפו, בעטו, קיללו, שרטו, והשפילו אותי ברמה חדשה של התעללויות..

ואז היה צלצול והן הלכו.

אני מצאתי את עצמי על האדמה עם כאבי תופת ומלא דם בכל הגוף..

צלעתי למנהלת, והיא אמרה שהיא לא רואה שקרה לי כלום ואף צעקה עלי להיכנס לשיעור.. ועוד לוותה אותי עד לכיתה כדי לוודא שלא אלך הביתה..

נכנסתי לשיעור ומיד לאחריו הלכתי הביתה..

בערב הלכתי למוקד ושם קבעו כי שברתי את הרגל, שמו לי גבס, וקבעו תור לביקורת שבוע אחכ..

לא הלכתי לבצפר.

אחרי שבוע הלכתי לביקורת, ובה אמרו לי שאני צריכה ניתוח דחוף,

משום ששברתי את הרגל ב3 שברים מאוד בעייתיים מבחינת המיקום,

ושיש להכניס לי ברגים לרגל ואני אהיה בכיסא גלגלים ל3-4 חודשים ואז אצטרך ניתוח נוסף..

עברתי את הניתוח יומיים לאחר אותה ביקורת ונשארתי בבית עד יום שני לפני יומיים..

שאז אמא הכריחה אותי ללכת לבצפר..

מהרגע שנכנסתי לשם פתאום כולם נהיו צבועים ושאלו אם אני צריכה עזרה..

ואפילו אחת מאותן בנות, שאלה אותי איך זה קרה!

הלכתי באמצע של אותו יום..

אני משתפת את זה דווקא בבלוג כדי שתבינו!

אסור לתת לדברים כאלה לקרות!

אסור שיהיה כמו אצלי בשכבה, שכולן יודעות שזה קורה ואף אחת לא עושה כלום כדי למנוע את זה..

כי הפעם זה רגל שבורה ו 2 ניתוחים...

אבל היה ובהמשך יכולה להיות פציעה יותר חמורה מבחינה פיזית..

ומבחינה נפשית..

טוב אני מניחה שהבנתם שפגיעה נפשית כבר קיימת בעקבות כל התקריות היומיומיות הללו..