Be yourself, don't take anyone's shit, and never let them take you alive.

נמאס לי לבכות.

נמאס לי להרגיש פתאטית, קטנה, עלובה וחסרת חברים.

נמאס לי מהכאב שלא עוזב, הוא חודר מתחת לעור, ולאט לאט אפשר להרגיש את הרעל מטפטף לתוך מחזור הדם..

אבל אין מה לעשות.. כנראה שאני לא נועדתי לגדולות.

לא נועדתי להיות מוקפת באנשים שאוהבים אותי.

לא נועדתי להיות שלמה עם מי שאני.

לא נועדתי להיות שמחה.

לא נועדתי להיות מאושרת.

לא נועדתי להיות אני.

נועדתי להיות מישהי אחרת..

נועדתי לחוות רק כאב.

נועדתי לחוות רק אכזבה.

נועדתי לחוות רק צער.

נועדתי לחוות רק כישלון.

נועדתי ליפול, בלי שום יכול לקום בחזרה, ליפול לתוך חור ללא תחתית..

שאין משם שום דרך חזרה.

להיות צעירה לא אמור להיות מה שכולם רוצים?! 

להיות צעירים ומאושרים?!

אבל מה אם אתה צעיר וממש לא מאושר..

מי ירצה לקחת את מקומך?!

מי יוכל לקחת את כל הכאב הרחק ממך?! 

עכשיו כל מה שנותר לי הוא לשכב בשקט.. לחכות בדממה.. עד שהרעל יסיים את דרכו במחזור הדם.. הוא לא קטלני, אך מאוד משמעותי..

הוא ישנה את הכל..

אולי יהיה שקט?

אולי דווקא הדממה תישבר?

ואולי פשוט אקום בבוקר בתור אדם אחר?