| 8/2012
"ביי", וצחוק מלנכולי נשפך
הוא גסס מבפנים ורעד כמו דף נייר רטוב ותשוש,
בקליפתו.
הוא הסתכל- לא הסתכל, והאשים את האוויר מבחינתי, לא היה לי מושג.
האדמתי והתיישבתי מולו, מצחקקת וכוססת ציפורניי.
הוא מסתכל עליי חזרה, לראשונה מבט אכזבה אל תוך העיניים שלי,
אני מסיטה את המבט כי הוא שורט, הוא מנקב את האישונים שלי, וזה דם זולג ולא דמעות.
אני מנסה לקבור את עצמי מתחת לכרית שהייתה מונחת על המיטה, אבל כל כך כואב לי
להרגיש את הגוף שלי נוכח שם, בחדר הארור הזה.
אני מרימה את ראשי ומסתכלת עליו בחזרה.
לפתע גל חום מציף אותי, עיניי נפערות ועקצוצים מחשמלים מגרים את כפות רגליי וידיי.
'זאת לא אני!', קול צווח בתוך מוחי.
זה הכאב שלו שבעיניים, זה הצבע האדום שלו, זה הדם על השפתיים הנגוסות.
החום התפשט וברח מקרומיי אל תוך חלל החדר, הבית, ופרצתי בצחוק הכי מלנכולי שהכרתי
בחיי.
פניו קפאו והמבט שלו נראה טרוף אימה.
מעולם לא כיווצתי כל כך הרבה שרירים בגופי, לא סחטתי כל כך הרבה אנרגיה מעצמי, לא
מנעתי מכל כך המון דם להגיע לפריפרית המערכות שלי, ומעולם לא הכאבתי כל כך חזק
לעצמי.
השתטחתי על המיטה והתגלגלתי מהצחוק הרם שבקע ממני.
הוא ישב שם מולי ותפס את ראשו.
כעבור כמה שניות של הצביטות האיומות האלו, הוא פצח במילים שרק מנעו ממני לרצות
לקום מהמקום החשוך והשפל שכבר הגעתי אליו ברגעים ההם.
המשכתי לסחוט מגופי את הקולות המעיקים האלה, ולבסוף הוא חייך בחזרה.
כשאמרתי לו "להתראות" וחייכתי, הוא מסר לי במתנה חיבוק עטוף בחתיכת
עיתון מצ'וקמקת, בשקית סופר, עם הסרט האדום זרוק בצד.
כשהוא עזב, ורצתי לשטוף מעצמי את המאורע, בחילה איומה וסחרחורת תקפו אותי.
עכשיו הרגשתי שהגוף שבו הצלחתי להסוות את כל הגועל, מתכווץ כנגד כל האיברים
המטופשים שתקועים בו ומסרב לעכל את הסלע שבלעתי.
הכל החל לרעוד והקאתי מהבושה וההשפלה, שמסרו לי אותם אותות חשמל, כשהאסימון
המזורגג החליט להיעזר באפקט ה- SLOW MOTION.
נחרדתי אפילו לנסות להיזכר מה עשיתי, בזמן שהוא נגע בה, הסתכל עליה ודיבר איתה.
לא רציתי להימצא יותר בתוך העור הזה, שנמצא בתוך החדר הזה, שנמצא ביקום הזה.
התיישבתי על המיטה ושוב צחקתי לעצמי,
מתי אבכה? הפצרתי.
פתחתי את המסך, ואל מול עיניי נשקפה התשובה.
הוא ביקש, וקיבל, ואני מתפתלת, כי הוא הכה חזק.
צמרמורת אחרונה ודי.
| |
| כינוי:
מין: נקבה תמונה
מצב רוח כרגע:  |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
