יומנה של אומפה-לומפה.

נתחיל דווקא מאמנדה טוד.

המקרה שלה באמת מצער והכל, ממש עצוב שהיא סבלה והתאבדה מבריונות. אבל,

אנשים מתייחסים אליה כאילו שהיא היחידה שסובלת מבריונות. אז נחשו מה? לא ולא.

התחילו להציק לה בגלל שאיזה אנונימי אחד אמר לה להראות את הציצי שלה לעולם. אוקיי סטופ! איזה ילדה בת 12 ששומרת על עצמה (אם היא חרמנית זה לא נחשב) מראה את הציצי שלה לאדם זר? ~המשך~ אז הציקו לה כי האנונימי ההוא פרסם את התמונות.

אז מכאן אפשר לראות שבתכל'ס, זאת די אשמתה שהיא הראתה את הציצי שלה.

אחר כך היא סבלה מאוד (-.-) והתאבדה.

ומכאן ישר נעבור לבריונות — בואו נתערב שאמנדה טוד לא באמת יודעת מה זה לסבול בריונות של פרחות וערסים. אני יודעת שתבקרו אותי מאוד קשה על שהעזתי להשחיל מילה קטנה על זה וגם יש שיגידו שאני פשוט מרחמת על עצמי.

גם אני יכולתי בקלות להעלות סרטון ליוטיוב שמציקים לי ולהתבכיין למצלמה, אבל אני לא עושה את זה, כי למדתי לסבול בשקט. ואם היא עשתה את זה, חשבתם לרגע שאולי היא לא באמת הקליטה את עצמה בשביל "לפרוק"? חשבתם לעצמכם שאולי היא עשתה את זה רק בשביל שירחמו עליה?

ומבין כל מה שאמנדה טוד עשתה, אני הכי מערערת ומהרהרת על ההתאבדות שלה. אני לא אומרת שהיא לא התאבדה (האמנם? O.o) ואני גם לא אומרת שהיא עשתה את זה בשביל צומי, אבל… לא יודעת, לזה אני הכי מתקשה להאמין. היא ילדה גדולה, יכולה להתמודד עם הבעיות שלה בעצמה והיא יכולה לעשות את זה טוב מאוד ובבגרות, אז למה היא התאבדה? כי קצת קשה בחיים? אני ועוד הרבה אחרים בטח עברנו וסבלנו כאב רב הרבה יותר משלה, לדעתי. והנה אנחנו, חיים ונושמים.

נ.ב — אני חושבת שאולי יצאתי קצת מגעילה ואולי הבנתם אותי לא נכון בפוסט. מה שניסיתי לומר הוא שאני מרחמת על אמנדה טוד, שהיא מסכנה והמקרה שלה מצער מאוד, אבל עם כל הצער שבדבר, היא סתם הגזימה ובכללי אם היא הייתה מנפצת את הבועה שהעולם ורוד ואין אנשים שרוצים לעשות לה רע, היא הייתה עוד בין החיים עכשיו. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד מכבדת אותה, היא סמל לבריונות ולסבל של הבריונות, ובכל זאת…

נ.ב,נ.ב – כואבת לי היד מאוד מאוד מאוד עכשיו בגלל החיסון היום. אחר כך רציתי ללכת הביתה בגלל סחרחורת קלה וכאב ראש, אבל נהיו סיבוכים ונשארתי עד לסוף היום. שחררו אותנו שעה קודם כי הרבה מאוד ילדים שכאב להם הראש וכאלה, אז הלכנו. עכשיו אני באייפד. אני מזכירה לעצמי כרגע את הנזיר מקנבטודו. Bowties are cool.

איי , איי , איי - קפטן אמריקה !!!!

למה ? למה היית חייב לחזור למוח המתוסבך שלי ?!

עד שהספקתי לשכוח אותך ... היית חייב להופיע שוב , נכון ?

אבל למה במקום לכעוס אני מרגישה את הלב שלי דופק חזק ? את השפתיים עולות למעלה לחיוך בלי סיבה פתאום ?

אוי, מה שאתה עושה לי, קפטן.

ועכשיו מה שרציתי לומר - ממאורעות השבוע ;

הגיע אלינו ילד מהביצפר הקודם שלי... ליתר דיוק מהכיתה הקודמת שלי בביצפר הקודם. הוא מיד התחבר עם הרוסיה הנחמדה שדיברתי עליה באחד הפוסטים הקודמים. אז מסתבר שהיא יותר לכיוון הפרחה ולא הנחמדה.

אין לי איך לתאר את זה, אבל בסוף של איזה יום שניהם באו אליי, והרוסיה אמרה,

"היי לומפה. רגע, זה לומפה או..."

"זה אומפה." (תדמיינו שאמרתי את זה בהשפלה).

מאחור, אני רואה את הילד ההוא מהכיתה הקודמת שלי מחייך ועוד פעם הכל חוזר. ושוב כל הזכרונות הרעים מתעוררים לחיים ולשבריר שנייה אני חווה את כל החרא שעברתי עוד פעם.

"אה, אומפה. ראית את הילדה ההיא מהכיתה שלנו?"

"לא."

"אה, טוב, לא משנה."

למה לעזאזל לא יכולתי להניח למוסריות ולעקרונות שלי להישאר מאחור? למה הייתי חייבת לבחור בחברי אמת במקום במעמד חברתי נורמלי? ולמה, למה לעזאזל אני לא מקובלת ?!

ומשהו אחר - עדיין לא הצלחתי לרצות ולמצוא את הטעם המתוסבך של קפטן אמריקה. אני ממש רוצה שיהיה לנו קשר כלשהו. שנדבר... לפחות.

שכשאני אראה אותו משוטט לבדו בהפסקה אני אגש אליו בחופשיות ואציע לו להצתרף אליי לסיבובים מסביב לבצפר.

שנחליף סודות יחד, שיהיו לנו מילות קוד לילדות וילדים מפגרים, למורים מטומטמים ולזונות וערסים.

שיום אחד הוא ייתפוס אותי בהפתעה ויישאל אותי כמה מילים פשוטות שייגרמו לי לרחף פתאום, שאני אסכים ושנלך עד לשקיעה באחיזת ידיים.

אוי ויי, הפנטזיה געשה למקומות אחרים :S

אבל עד שזה ייקרה... נפנטז על מאט סמית ♥♥♥♥ :-**** DD:

עכשיו הלימודים -

100 במדעים !!!! אני פאקינג מרגישה חכמה 3: חוחוחו <; אני גאה בעצמי {:

76 בספרות - לכי תזדייני ימורה דבה, גם אם את בהריון זה לא אומר שאני אוותר לך מכוערת אחת. כשאני אוציא את הספרים שלי לאור אני אזרוק לך את המסע של פרוונה (מאת דבורה אליס) לפרצוף ואבקש שתכתבי עליו דוח כשכל שתי שאלות המשימה היא להמציא בעצמך שלוש שאלות על הפרק !!!! P:

ואגב מי את שתלמדי אותנו ספרות אם את רושמת תיקים עם ט' (למתקשים, היא רשמה "טיקים" שזה עוויתות XD).

71 בעברית - לזכותי ייאמר שחצי מהכיתה וחצי מהשכבה נכשלה בבוחן, ככה שאני קיבלתי ציון סביר + ואפילו טוב, ואני חושבת שזה די בסדר יחסית לבוחן שמסיבה לא ברורה (אהא P:) חצי מהשכבה נכשלה באותו החלק בבוחן.

ציון לא ידוע (אך נמוך ביותר) בערבית - אני נבחנת על החומר של שנה שעברה בערבית. לא קשה, נכון? אז תחשבו שוב כי לא למדתי ערבית בכלל שנה שעברה!!!!!!!!!!!!! אז היא אמורה לתת לי פרס שבכלל הצלחתי להגיע לציון שקיבלתי. למרות שאני אפילו לא יודעת אותו. — אמרתי לאבא שיש סיכוי סביר שאני אכשל והוא קיבל את זה. הוא אמר שזה לא חשוב כמו מתמטיקה או אנגלית אז ניצלתי…

81 במתמטיקה - אני אוהבת את העולם. הגורל היה לטובתי, תודה רבה לך, אלוהים !! ♥

נוו ת'שאר אני אעדכן בהמשך, היום היה לנו מבחן באנגלית אז תאחלו לי ציון טוב — 88 בייבווס! מרוצה, ומסופקת. זה בסדר בשבילי!

ביוששש ~

קרדיט לווג המדהימים שאף פעם לא איכזבו אותי עד עכשיו !! וכי בפעם האחרונה שאמרתי שאני אקשר אותם פה שכחתי, אני נותנת קרדיט ענק ומקושר <;

הנה הקרדיט לווג !!!!

וככה בשיעור חינוך אישי, את מדברת על שבבצפר הקודם היה לך קשה, את בוכה שלא היה לך אף אחד. את אומרת שהיית בודדה שאת פשוט לא יכולת יותר. אז את אומרת שאת המון דברים, ואני אגיד לך מה את באמת — פ ר ח ה .

ואת לא יותר מזה, ילדה פרחה ושטחית. אם את היית יודעת מה אני עברתי, איך שבבת אחת בזמן שאת התבכיינת לך אני נזכרתי איך פרחות הציקו לי ביסודי, וילדה מושפלת וכאובה הלכה לחטיבה, שם צילקו לה את הנפש וזרעו מלח על הפצעים בעזרת עוד המון בנות פרחות כמו זבאלה, ואיך שהילדה נהיתה כלום. איך שהילדה הזאת הלכה עם כל הכאב של העבר, מנסה לפתוח דף חדש בחטיבה אחרת, אך גם שם לא הצליחה, והיא חזרה שוב להיות אף אחד. אבל עכשיו לא מציקים לילדה הזאת, עכשיו הילדה הזאת התחזקה. אבל זה לא אומר שהיא לא סובלת מלהיות אף אחת.

מצטערת באמת שאני לא זולה כמו הזונות האלה שאתם מלקקים להן ת'תחת כל היום, אני באמת מצטערת שאני רוצה להיות מישהי אחרת, טובה יותר מזה.

ולפעמים… קשה לי להודות, אבל לפעמים – אני מרגישה שאני רוצה להיות שטחית כמוהן. לדבר על בנים, לרכל על בנות, לומר באיזה בגד מכוער ההיא התלבשה היום ובאיזה תסרוקת מזעזעת ההיא הגיעה. להראות לכולן לקים ואיפור חדשים, לספר חוויות יחד ולצחוק. להתלחשש כשכל השכבה רואה באיזה סוד עסיסי על שהמכוער הזה הציע לה חברות והיא הסכימה כי היא נואשת, להתחבק בבוקר ולנשק נשיקה קטנה בלחי רק לשם ההתנשאות.

לעשות סצנות בכיתה, לענות למורים תשובות מטומטמות ולהתנהג פשוט כאילו שאנחנו מלכות העולם.

אבל עד כמה שתכננתי ואמרתי לעצמי שהשנה אני רוצה להשקיע את כל כולי במעמד החברתי… נפלתי. שוב. באותו הפח, כמו תמיד. נפלתי ל'מלכודת' המאוד 'נוראה' של החברים האמיתיים והלוזרים, שהם וואנבי מקובלים וכך גם את הופכת להיות כזאת.

אני כל כך רוצה להיות מקובלת… אבל בזכות מי שאני. לא ללבוש מחשופים או דברים זנותיים, לא להתנשא… פשוט להיות אני ולהיות מקובלת. פשוט ככה.

אבל זה לא ייקרה, כי הנורמות מאוד ברורות – את צריכה למכור את עצמך בשביל להיות מקובלת. ככה זה. ואני ממש מצטערת שאני לא רוצה למכור את עצמי ככה, שאני רוצה להשקיע בללמוד גם לפעמים, שאני לא רוצה לסרק את השיער שלי באיזה גולגול מפואר או בקוקו גבוה ומתנשא. שאני לא רוצה לעשות סצנות מול המורים, שאני לא רוצה לרכל על חברים שלי מאחוריי הגב. מה לעשות, שאני לא רוצה להשתנות בשביל מעמד שיאבוד במשך השנים.

ומה יישאר ממנו אחר כך לחיים? כלום. עפר ואפר. ככה גם החברים המאוד טובים האלה של המקובלים יעלמו עם הזמן. כי זה לא חברים אמיתיים.

אלא הלוזרים האלה, החברים התומכים והאמיתיים, אלה שיישמחו ברגעי האושר, וברגעים העצובים ייתמכו ויהיו שם בשביל לעזור. הם אלה שייגרמו לי לעבור את כל זה בשלום. טוב, הם… ודוקטור הו (:

ביי 3: