יומנה של אומפה-לומפה.

די, נמאס.

הרגשתי כל כך טוב וגבוה וממש השלמתי עם המציאות,

אבל אז נפלתי. ממש ממש נפלתי וזה כואב לי כל כך להזרק ממקום כל כך גבוה לכל כך נמוך.

החיים כואבים לי.

אם כל כך אוהבים את החיים והם כביכול כל כך יפים למה אני צריכה לעבור את החרא הזה?

אם היה לי האומץ להתאבד כבר מזמן הייתי עושה את זה.

אבל שאריות של שכל לא מסכימות.

נמאס לי מעצמי אפילו,

אני אומרת את זה בלב שלם –

אני שונאת את החיים.