יומנה של אומפה-לומפה.

זה כואב. זה באמת באמת כואב.

יותר מכל צלקת פיזית שאי פעם תהיה לך, אני נשבעת שזה כואב.

כואב לי כל כך להיות כזאת אפס, לא יוצלחת, לא מקובלת…

הצחוק שיוצא לי מהפה כבר לא אמיתי בשיט וכל החיוכים מאולצים.

והדבר הזה, שאתם מדברים עליו וחושבים שהוא אמיתי? לא. בעידן הקר הזה אין באמת אהבה,

אין באמת התחשבות. אתה רואה חיה חלשה? אתה בא וטורף אותה. זאת מלחמה, להרוג או שיהרגו אותך.

אז רק כי לי יש משהו שלכל הפרחות המקובלות האלה אין, משהו שנקרא מוסר, ואני לא מסוגלת לקטול אחרים כדי להעלות את עצמי,

רק בגלל זה אני סובלת והופכת להיות הנהרג בגלגל האינסופי הזה.

ואם כבר מדברים על מלחמות, אני סיפרתי על המנהג הרע שלי, לקלף את הקרקפת שלי.

אז אני עושה את זה, מסתבר, כל פעם שאני מרגישה משהו. בין אם זה שמחה ואושר או עצב ודיכאון – אני עושה את זה כשאני מרגישה.

וכל כך התמכרתי לזה שאני עושה את זה גם בכיתה. כל כך חולנית נהייתי. וזה לא שלא מסתכלים. רואים, ופרחה אחת עלתה עליי ועל ההרגל שלי.

היא רואה אותי עושה את זה, אני בזווית העין מתבוננת בה מתלחששת עם חברה שלה, מדברות עליי. היא צוחקת.

קודם כל, את בכלל יודעת כמה סבל וכאב אני משקיעה פה רק כדי להפתר מההרגל הנורא הזה? את יודעת מה אני לא עושה בשביל שהידיים שלי לא יעלו למעלה? את יודעת שבגללך ובגלל עוד בנות כמוך אני מרגישה תסכול ודיכאון נוראי ואני מקלפת עד כמה שאני רק יכולה? את יודעת כמה המצפון שלי לוחש לי שהרסתי כרגע את כל מה שהצלחתי להשיג עד עכשיו מבלי לקלף את העור? את לא יודעת. אז מי, פרין, מי את לעזאזל שתצחקי עליי כשאת לא יודעת מה אני בכלל עוברת בחיים שלי? כל מה שרציתי להגיד.

נמאס לי לחיות בפחד. למה החברה המזויינת של היום לא יכולה לקבל אנשים רק בגלל שהם שונים?

YOU ARE LAUGHING. DO YOU EVEN KNOW HOW MUCH I AM FUCKING DOING JUST FOR WAKING UP IN MIRNING?

Every day is a war for me.

LIFE – Living Isn't Fucking Easy.

ביי.