יומנה של אומפה-לומפה.

וככה בשיעור חינוך אישי, את מדברת על שבבצפר הקודם היה לך קשה, את בוכה שלא היה לך אף אחד. את אומרת שהיית בודדה שאת פשוט לא יכולת יותר. אז את אומרת שאת המון דברים, ואני אגיד לך מה את באמת — פ ר ח ה .

ואת לא יותר מזה, ילדה פרחה ושטחית. אם את היית יודעת מה אני עברתי, איך שבבת אחת בזמן שאת התבכיינת לך אני נזכרתי איך פרחות הציקו לי ביסודי, וילדה מושפלת וכאובה הלכה לחטיבה, שם צילקו לה את הנפש וזרעו מלח על הפצעים בעזרת עוד המון בנות פרחות כמו זבאלה, ואיך שהילדה נהיתה כלום. איך שהילדה הזאת הלכה עם כל הכאב של העבר, מנסה לפתוח דף חדש בחטיבה אחרת, אך גם שם לא הצליחה, והיא חזרה שוב להיות אף אחד. אבל עכשיו לא מציקים לילדה הזאת, עכשיו הילדה הזאת התחזקה. אבל זה לא אומר שהיא לא סובלת מלהיות אף אחת.

מצטערת באמת שאני לא זולה כמו הזונות האלה שאתם מלקקים להן ת'תחת כל היום, אני באמת מצטערת שאני רוצה להיות מישהי אחרת, טובה יותר מזה.

ולפעמים… קשה לי להודות, אבל לפעמים – אני מרגישה שאני רוצה להיות שטחית כמוהן. לדבר על בנים, לרכל על בנות, לומר באיזה בגד מכוער ההיא התלבשה היום ובאיזה תסרוקת מזעזעת ההיא הגיעה. להראות לכולן לקים ואיפור חדשים, לספר חוויות יחד ולצחוק. להתלחשש כשכל השכבה רואה באיזה סוד עסיסי על שהמכוער הזה הציע לה חברות והיא הסכימה כי היא נואשת, להתחבק בבוקר ולנשק נשיקה קטנה בלחי רק לשם ההתנשאות.

לעשות סצנות בכיתה, לענות למורים תשובות מטומטמות ולהתנהג פשוט כאילו שאנחנו מלכות העולם.

אבל עד כמה שתכננתי ואמרתי לעצמי שהשנה אני רוצה להשקיע את כל כולי במעמד החברתי… נפלתי. שוב. באותו הפח, כמו תמיד. נפלתי ל'מלכודת' המאוד 'נוראה' של החברים האמיתיים והלוזרים, שהם וואנבי מקובלים וכך גם את הופכת להיות כזאת.

אני כל כך רוצה להיות מקובלת… אבל בזכות מי שאני. לא ללבוש מחשופים או דברים זנותיים, לא להתנשא… פשוט להיות אני ולהיות מקובלת. פשוט ככה.

אבל זה לא ייקרה, כי הנורמות מאוד ברורות – את צריכה למכור את עצמך בשביל להיות מקובלת. ככה זה. ואני ממש מצטערת שאני לא רוצה למכור את עצמי ככה, שאני רוצה להשקיע בללמוד גם לפעמים, שאני לא רוצה לסרק את השיער שלי באיזה גולגול מפואר או בקוקו גבוה ומתנשא. שאני לא רוצה לעשות סצנות מול המורים, שאני לא רוצה לרכל על חברים שלי מאחוריי הגב. מה לעשות, שאני לא רוצה להשתנות בשביל מעמד שיאבוד במשך השנים.

ומה יישאר ממנו אחר כך לחיים? כלום. עפר ואפר. ככה גם החברים המאוד טובים האלה של המקובלים יעלמו עם הזמן. כי זה לא חברים אמיתיים.

אלא הלוזרים האלה, החברים התומכים והאמיתיים, אלה שיישמחו ברגעי האושר, וברגעים העצובים ייתמכו ויהיו שם בשביל לעזור. הם אלה שייגרמו לי לעבור את כל זה בשלום. טוב, הם… ודוקטור הו (:

ביי 3: