לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומנה של אומפה-לומפה.



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2012    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

10/2012

עכשיו הבנתי איך קוראים לזה .


עכשיו–עכשיו, ממש הרגע, הבנתי כבר איך קוראים לזה. להרגשה המאוד מסויימת ומוזרה הזאת שאני מרגישה כשאני רואה את זבאלה (ילדה זונה ופרחה שהייתה  איתי בבצפר הקודם והציקה לי תמיד ועכשיו עברה לבצפר שליד הבצפר שלי, ככה שאני רואה אותה כל יום) בהפסקות, מנסה להסתתר ממנה, שחס וחלילה לא תראה את הקורבן שלה משנה שעברה ותתפוס עליו טרמפ שוב. לא. אני הבטחתי לעצמי שהשנה אני אעמוד על שלי מולה, שהשנה היא לא תשפיל אותי שוב, שהיא לא תקלל אותי בפייסבוק (ממילא היא לא יודעת על הפייס המזויף שלי), שהיא לא תציץ לצ'אטים שלי עם התומרקינית ותרד עליי שאני מוזרה ולסבית בגלל שפעם אחת כתבתי לחברה שלי [הכל בהומור] שנתחתן בפייס (נו הדבר הזה שאת נשואה לחבר/ה קרוב/ה…). היא נוראית. זבאלה באמת נוראית. שנה שעברה היא שיקרה לעוד פרחות שאני מרכלת עליהן. וככה סבלתי. המון. ולא רק שנה שעברה.

סבלתי גם בגלל בנים. בספציפיות–אקסים. האחד ילדותי מדיי ונואש הרבה יותר מדיי, שכשהוא השיג ילדה אחת הוא חושב שהבנות ייפלו על הראש שלו כמו גשם, שהעז להרביץ לי, לילדה. שהיה כל כך מעצבן וחפר למורה כשרבנו והמורה מינתה אותו כאחראי על השמירה שלי על מגרש הספורט ביסודי (התירוץ של המורים לא לשמור על המגרש) כשפעם אחת לא באתי כי הייתי מצוננת וירד גשם.

השני, טוב, היה מושלם מדיי. נאה, נחמד, מצחיק – כל אחת הייתה מתאהבת. אבל הוא נהיה פ'רח ודרכינו נפרדו וזה שבר אותי. כל אותו חורף מנוול נזכרתי בזה והדמעות זלגו בתיאום מושלם (וכואב) עם הגשם בחוץ.

וגם מורים גרמו לי ללא מעט סבל. הם לימדו גרוע, אני נכשלתי והאשמה הופלה עליי. אני כתבתי סיפור לתחרות עירונית והמורה סרבה לשלוח את הקטע שכתבתי – כל פעם בגלל סיבה אחרת. אחרים עושים דבר לא טוב ומאשימים אותי, המורים קונים את זה ואני המופרעת.

אז כן, יכול להיות שאני מרחמת על עצמי יותר מדיי. אז כן, לכם זה לא נראה כמו הרבה סבל (אהא). אז כן, אולי אני לא מסתכלת על חצי הכוס המלאה…

אבל עם כל כך הרבה סבל שנצרב לי בלב ובזיכרון, אתם חושבים שאדם יכול לתפקד כרגיל?…

ואם עדיין לא הבנתם, פחד. קוראים לזה פחד. ככה אני מרגישה. כל יום, מפחדת שמא יטפלו אליי שוב. ושוב הכל יתחיל. הסבל והכאב, העצב והדיכאון.

והכל בגלל שאני מרגישה הרגשה ארורה בשם פחד.

טוב, בינתיים הדבר היחיד שמחזיק אותי פה חיה ונושמת הוא נעימון הפתיחה של דוקטור הו ומחשבות על מאט סמית'.

הוו מאט, SAVE ME !!!!

ביוס .

נכתב על ידי , 16/10/2012 14:32  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



2,369
הבלוג משוייך לקטגוריות: החנונים , סיפורים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליומנה של אומפה-לומפה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יומנה של אומפה-לומפה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)