קולות השופר אשר נחרטים בזכרונינו, חותמים כעת את הגשם שעד רגע קצר נקש על חלון רועד מהרוח המטלטלת. כן, זהו בואו של החורף. זהו שובו של החורף.
– שובו של החורף , פואמה קצרצרה , אני כתבתי.
וואו. אין על החורף! אין על הגשם! אבל זה לא הנושא... *נשימה עמוקה* , "את עושה לי חור בראש!"
אז לא, חברים יקרים, הורים אהובים, לא. אני לא עושה לכם חור בראש.
אתם עושים לי חור בראש. בעקיפין. אתם חופרים, ואני מגרדת. אתם כועסים, אני שורטת. אתם עצובים, אני משפשפת. וזה תמיד נגמר כך.
אם חשבתם שאני מעבירה איזשהו מסר סוטה, תחשבו שוב. זה ההרגל שלי. ואני מתביישת בו כל כך.
ולמה החלטתי שאני אספר לכם? טוב, אין יותר מדיי תגובות (זאת תמיד צ'מבלולו אחותי בדם) וצ'מבלולו שכנעה אותי וראיתי שבסטיפס היו כמה אנשים ששאלו לגביי גמילה מאותו הרגל... אז החלטתי לספר.
אני מקלפת פצעים. את זה אתם יודעים. אבל המקום ההזוי הוא בראש. קצת מקדימה לקודקוד הראש, נמצא חור לבנבן בלי שיער. לפעמים הוא גם אדום בשל דם קרקפת מבצבץ החוצה. לפעמים זה מרגיע אותי. לפעמים זה מטריד אותי, שאני פוצעת את עצמי ככה.
בהתחלה הייתי עושה את זה ממש קצת, מוציאה עצבים, דיכאון, תסכול. עכשיו זה הפך לדבר יומיומי, משהו שבלתי נפרד מהשגרה.
זה התחיל בפנים. עקץ אותי פעם איזה יתוש וגירדתי המון ותמיד שמתי פלסטרים מכוערים על הפנים וככה הייתי הולכת לבצפר, עם פרצוף דוחה.
אחר כך זה עבר לראש. כבר שנה–שנתיים שיש לי את ההרגל הזה, ואני שונאת ומתביישת בעצמי על זה. אבל לפחות פרקתי! ועכשיו אתם יודעים. ~
ד"א, חסמתי ת'גובות. אני פוחדת ומתביישת מדיי כדי לשמוע אתכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: