יומנה של אומפה-לומפה.

פשוט לא מאמינה. אני לא מאמינה שפאקינג אוננתי מסיפורים באתרים אחרים שקראתי. ולא רק שאוננתי  אני גם התחרמנתי  וגמרתי.

ועכשיו בגודל אחיד–נכנסתי לאתר כזה מיוזמתי, קראתי כמה עמודים של סיפורי אוננות מיוזמתי, והגעתי לאורגזמה.

אני קוראת וקוראת ומרגישה את הגמירה בפתח ואז זה מתחיל וכמה טיפות זולגות להם לתחתון הרטוב מדיי (סליחה על הסוטות) ואני רצה לשירותים לזרוק את השאר לאסלה. ואני חושבת שהספיק לי ואמא הולכת ואני ממשיכה לקרוא, ואני משכנעת את עצמי שזה בסדר, הרי לא גמרתי, ואני לבד בבית ואני קוראת ואני מרגישה עוד גמירה בפתח ואני אומרת לעצמי שהפעם אני רוצה לתת לה לצאת והיא מתחילה לצאת ואני כולי מתרגשת מסיבה לא ידועה והיא יוצאת עוד ועוד ואני מתחרטת וטסה לשירותים והשאר נכנס לאסלה.

ויש עיגול חם ורטוב על התחתון ועל המכנס, ועל הסדין ועל השמיכה וזאת ההוכחה לאורגזמה הראשונה שחוויתי;P

ואני כל כך נגעלת מעצמי, אני מרגישה פרוצה ומופקרת ואני מרגישה כאילו עשיתי משהו אסור ואני אומרת לעצמי שאני לא יעשה את זה שוב ולא יקרא ולא יאונן ולא יתחרמן, אבל בתוך תוכי אהבתי את זה. כל כך. זאת הייתה הרגשה נפלאה ומרגשת, והסיכון שבזה מרגש ומלהיב עוד יותר. וזה מחרמן וזה אדיר ואני כל כך רוצה את זה שוב. עשיתי את זה, גמרתי. אני אוננתי, קראתי, התחרמנתי וגמרתי. היה לי  את האומץ לעשות את זה פעם אחת, עכשיו יהיה לי את האומץ לעשות את זה פעם נוספת. וזה יהיה בקרוב. ואיפה שזה לא יהיה אני לא יעצור את זה ונוזל החשק ייזל ממני עד הטיפה האחרונה. ואולי זה יהיה ממש בקרוב, אולי אני יתחרמן באמבטיה, יאונן כמו פרוצה קטנה.

העניין המטריד הוא שאני חתניקית. וזה מגעיל אותי שאני כל כך קטנה וכבר מאוננת ומתחרמנת וגומרת.

אני צריכה עזרה פסיכולוגית. כן אני כן, לא יעזור מה תגידו. למרות שקראתי סיפורים על ילדות בנות 11 שמאוננות, מתחרמנות וגומרות ואפילו ילדות בנות 10 או 9 אני עדיין מרגישה פרוצה. אולי בגלל שהן ילדות קטנות יותר הן לא מרגישות את זה. או שהן כן ואני פשוט לא יודעת. או שאני סתם מפגרת שחופרת לכם עכשיו על דברים סוטים ולא הגיוניים שדורשים טיפול פסיכולוגי דחוף, או לחזור על מעשיי וככה יהיה פיתרון לזה.

אבל עד אז, אני כאן. פוסט על יום כיפור שהיה יעלה עוד מעט או שיעלה בעריכה בקיצור... :S מצטערת על החפירה המטרידה! ~