למה אני פשוט לא בנאדם של אנשים?

חשבתי שאני קשור אליהן,

הם הכירו חדשים ושכחו ממני

חשבתי שאני קשור אליהם,

הם המשיכו להיפגש בלעדיי בלי שאני אדע

חשבתי שאני קשור אליהן,

וגם הן לא רוצות

ועד שחשבתי שמצאתי את המקום,

כל אחד התחלק לקבוצה אחרת

שאני לא מצאתי את מקומי באף אחת

שונא שדברים שאומרים לי משפיעים עליי כל כך,

או דווקא הדברים שלא אומרים,

הדברים שלא הרגשתי אף פעם

הדברים שלא היו ברורים לי אף פעם

פתאום נהיים ברורים והולכים לכיוון שלא רציתי

את רואה איך מה שאמרת לי שינה לי את הכל ב180 מעלות?

זה תמיד קורה לי ומתחיל להימאס,

בחדר, בשש בערב,

יש את ההודעה הזאת.

אם זה ממך, אם זה ממנו ואם זה מכולכם ביחד

ההודעה הזאת שגורמת לי לרצות להיעלם

ההודעה הזאת שגורמת לי לאבד תקווה

ההודעה שמזכירה לי כמה כולם שונאים אותי ואין לי מקום בחבורה של אף אחד

ואז מגיע הבוקר

בחדר, בשש בבוקר,

צריך לשים מסכה. צריך להיות עם חיוך שלא יחשדו בכלום.

צריך לא להראות רגשות, צריך לא להראות שאני פשוט מרגיש לבד ולא רצוי,

צריך לא להראות שאני רוצה להקיא את הנשמה,

צריך לא להראות שאני מתבייש באיך שאני נראה,

צריך לא להראות שאם היה לי אומץ הייתי הולך ולא שב

כלכך הרבה טראומות ילדות, כלכך הרבה אירועים ששינו אותי

כל פעם סובבו לי סכין לתוך הבטן

ואני בינתיים מחכה, שיגיע הסיבוב שיגמור את הכל