לא יודע למה, אבל אני ממש מרגיש גאה בה...

זה לא התפקיד שלי או משהו, ואני לא אמור להרגיש ככה, אבל אני כן...

היא רקדה היום בטקס, זה לא שזה חדש לראות אותה רוקדת, או שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותה רוקדת מאז התאונה

אבל היא גרמה לי להרגיש גאווה.

אני גאה בה על ההתקדמות, על האומץ, על זה שהיא עברה את הכל, שהיא חזקה יותר ממה שאני אי פעם אהיה,

ושהיא לא עוצרת במכשולים.

היא אומרת שאני מתעלם ומתרחק,

אבל היא לא מבינה, שהיא בראש שלי כל הזמן, שהיום בטקס לא הורדתי ממנה לדקה את העיניים,

שהיא בין הבני אדם הכי חשובים לי בעולם.

ואני אמשיך להגיד לה את זה עד שהיא תאמין... ♥