הרבה זמן לא כתבתי
לא הרגשתי שהיה לי על מה לכתוב
אבל עכשיו ?
יש כל כך הרבה דברים...
והדבר היחיד שאכתוב עליו זה על הדחיפה שאני מרגישה.
מאז שסיימתי תיכון
התחלתי לפלס את דרכי בחיים שבחוץ
מי ישמע חיים שבחוץ כן אבל זו לא הפואנטה
הרבה מחבריי כבר התגייסו
מי שלא התגייס עדיין עסוק בעבודה ובחייו האישיים
לא יוצא לי לראות הרבה חברים בכללי
עבודה, משפחה, חלקם בצבא וכל מיני שטויות
אבל לאחרונה...
אני מרגישה שאני נדחפת החוצה.
הלוואי שזה היה להידחף החוצה מצוק לתוך הים
אבל להידחף החוצה מהחברה שהכרתי.
בגלל שאני לא מתגייסת אני מרגישה
פחות מוערכת מאשר פעם
כאילו בגלל זה שאני לא מתגייסת יש עליי מעין כתם.
אני מרגישה שחברותיי הטובות כבר לא חושבות עליי
או מביטות לכיוון שלי בכלל
וגם שאני שואלת מה קרה
פתאום לאף אחד אין זין לענות.
ואז יוצא שכביכול לא אכפת לי.
להיות אחת קטנה בחבורה עדיין לא 18 כי נולדתי בסוף שנת 95'
לא מתגייסת כי הצבא לא מעוניין בי, ולא מצפה לסופ"ש אחרון לאזרחות
מרגישה שכאילו חבריי אומרים בלב:
"בשביל מה נביא אותה ? היא לא שותה, לא מתגייסת.. על מה נדבר איתה ?"
כאילו הכל תלוי בזה שאני שותה מתגייסת וכדומה...
עצוב שככה אני מרגישה...
אולי זה לא נכון אבל עד כה ?
אף אחד לא בא, דיבר איתי דוגרי עליי ועל מה ימשיך איתי,
לא באמת התעניין מה קורה איתי מחוץ לחיים אחרי הכל.
יש מעטים שכן באו ובאמת דאגו אבל... זה מעט מידי.
הייתי מישהי מוערכת פעם, הייתי הרבה דברים בתור בנאדם.
אז התיכון נגמר ואני כבר לא קיימת כאן ?
למה ?
לעשות סינון בחברים קרובים זה לא אופציה
כי זה פשט לא. אי אפשר.
לנסות להתקרב יותר ? לא יודעת מה יצא כתוצאה מכך.
בינתיים אני שותקת.
אני רואה מה קורה אם אני נעלמת
למי באמת אכפת
מי באמת מבחין בכך שנעלמתי
שותקת כאילו ירדתי למחתרת.
ובינתיים ?
אולי ל-3 אנשים אכפת.
עצוב כמה שזה נכון...
מעניין מה ייקרה שהם יתחילו לדבר
ואני לא יענה להם.
כי פשוט לא יהיה לי אכפת
כי יימאס לי סופית מהיחס המחורבן שאני מקבלת מהם
יחס שממש אבל ממש לא מגיע לי...
ובכנות ?
כמה אפשר לסבול מזה ?
לא הרבה.
בתקווה שיהיה המשך שבוע סביר וסביל..
יותר מחכה ליום שלישי מאשר לכל יום אחר
ואפילו אם אעשה סמיילי זה ירגיש כמו שקר...
מה שיוצא לי להישמע קרה ומגעילה
אייאכס..
Lady_Isabella
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
