לאהוב זה כואב.
כמה שזה טוב ונעים וכיף
זה תמיד כואב.
כי הכאב מזכיר לנו כמה אנחנו אנושיים
ומסוגלים לתת מעצמנו גם כשקשה.
וכמה בן אדם אחד יכול להפוך את העולם שלנו
להרבה יותר ממושלם.
אפילו שאנחנו לא ביחד
אני עדיין מרגישה אליו את אותם הרגשות העזים
שהרגשתי אליו מאז ספטמבר שעבר...
את אותה האהבה שמעולם לא נשכחה...
לא אכחיש שאותם רגשות לא נשכחו, הם רק הודחקו.
חשבתי שזה יעבור... שאם אתעלם מהם
זה יתנדף ויתמוגג כמו עלה בשלכת.
לא.
זה נותר חזק מתמיד אבל בסתר.
מתחת לכל אותם האבנים.
אני שמחה שזה נותר, כי אם זה היה נעלם
זה היה הופך לשנאה
ואני לא רוצה לשנוא
אני לא אוהבת לשנוא.
ומעולם לא יכולתי לשנוא אותך
ולעולם לא אוכל.
ותמיד יש את הכאב הקטן הזה בלב
כשאתה לא לצידי כשאני ישנה במיטה
כשאתה לא לידי כשאני מתאמצת לאכול ורואה שאתה גאה בי
כשאתה לא לידי בעבודה שלי ורואה איך תיירים מחייכים ממני
כשכואב לך ואני לא יכולה לעזור כל כך
וכואב לי כי אני רק רוצה להיות לידך...
ושאני שומעת את אותה מנגינה מהאנימה האהובה עליי
אני תמיד רואה את עצמי מצטנפת בחזה שלך ואתה מחבק אותי חזק
שומר עליי מכל פגע רע.
אני רואה אותך מחייך כשאני מחייכת אלייך
ומביט בי כאילו אני משוגעת שאני נהיית היפרית ברמה קשה.
וכשאני עצובה אתה תמיד מוצא איך להצחיק אותי
ושאני נתקפת חרדה אתה מצליח להרגיע אותי
ולא משנה מה
אתה כאן.
וזה מה שחשוב לי.
"אהבה לא מתה
אנשים מתים".
כואב לנו לאהוב
כי אנחנו מפחדים מלאבד את האדם
אותו אנחנו אוהבים כל כך.
Lady_Isabella
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
