מיומנה של נערה מנצחת

היה לי שבוע קשה... נפשית ופיזית.

עבדתי במלון שבו מתארחים שחקני המכבייה שהגיעו מחו"ל

אנשים מדהימים שאוהבים אותי מאוד שאני באה בחיוך של ילדה

ושואלת אותם בארוחת הצהריים אם ירצו להתחלף בקנקן מים מלא

במקום קנקן ריק שנמצא אצלם על השולחן.

שלושה ימים להגיע כל בוקר בשבע, לקום בחמש ולחשוב כמה כיף שהם מדברים איתך

ומודים לך על כל מה שתעשי עבורם.

גם אם זה לנקות צלחת ולתת להם לשבת בשולחן נקי ללא צלחות מלוכלכות.

שני שלישי היה נהדר, עבודה זרמה, תמיד צוחקת עם חיוך על הפנים

הספורטאים אוהבים אותי, מחייכת תמיד. צוחקת עם אנשי הצוות שלנו

פשוט מאושרת.

רביעי היה קצת הפוך, קמתי בבוקר עייפה נורא.

שהגעתי למלון, התחילה לי מיגרנה נוראית

התפוצץ לי הראש, הייתה לי סחרחורת, לא הצלחתי לעמוד יותר מעשרים דקות על הרגליים

מבלי לשבת לנוח חמש דקות בלי קשר לנעליים שאני לובשת לעבודה. 

אבל נשארתי. לא הלכתי, לקחתי כדור שלא עזר אבל נשארתי בכל זאת.

יצא לי לדבר עם הפיזיותרפיסט של השחקנים, ויצא לי לשאול אותו שאלה.

(השיחה כמובן הייתה באנגלית)

שאלתי אותו: "איך השחקנים נפצעים כל כך קשה במשחקים?"

והוא ענה לי: "המשחק של השחקנים שאני מטפל בהם שזה משחק רוגבי, הוא משחק קצת אלים וקשה. נפצעים הרבה"

ואני אמרתי: "הפציעות מזעזעות, כל כך כואב לי על השחקנים שסובלים ככה. אבל מה אני מבינה אני סתם מלצרית"

והוא אמר לי (וזה ציטוט שלם): "את יותר מסתם מלצרית. את הבחורה שכואב לה בשביל כולם".

המשפט הזה שהוא אמר לי, לא יוצא לי מהראש. זה ריגש אותי מאוד.

ואתמול בערב, אחרי שחזרתי מהעבודה ומבית המרקחת

הייתי בבית, התקלחתי, הייתי קצת עם אחותי, אכלתי, 

ואז שאבא שלי לקח את אחותי חזרה הביתה

התחלתי לנקות, שמעתי מוזיקה תוך כדי

והרגשתי חולשה ברגליים לפתע ליד החדר שלי,

הלכתי מהר למטבח ותפסתי בשיש מנסה להשתלט על הרעד

הדמעות התחילו להציף אותי והתחלתי לצנוח על הרצפה לאט

צנחתי על הרצפה ובכיתי.

לא הצלחתי לקום או לזוז, לא הרגשתי את הרגליים שלי בכלל.

ישבתי על הרצפה 23 דקות עד שקיבלתי SMS מחבר טוב שלי

והמשפט היחיד שאמרתי לו "אני בוכה"

הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא מגיע ניסיתי לשכנע שלא כי הוא היה צריך ללכת לסינימה

אבל הוא השתיק אותי ואמר לי שהוא מגיע.

אחרי 6 דקות, הוא היה אצלי בדלת הצלחתי איכשהו לקום ולפתוח.

הייתי אדומה, עיניי היו בורקות מהדמעות,

על הרצפה במטבח הייתה שלולית של הדמעות שלי.

הוא נכנס בדלת ותפס אותי בין ידיו וחיבק אותי חזק,

לקח אותי למיטה, הביא לי מגבת, טישיו, מים.

ואני בוכה, לא מצליחה להירגע.

אחרי 43 דקות של בכי, הצלחתי לעצור את הדמעות בעזרתו,

הגרון שלי כאב, העיניים שלי צרבו, והוא היה איתי.

הכין לי תה, דאג לי, ופשוט חיבק אותי תוך כדי שיחת הרגעה.

אני לא יודעת מה קרה, אני לא יודעת מה הטריגר להרגשה

אני רק יודעת שהרגשתי שבורה, כואבת, נכזבת.

ופשוט בכיתי את כל מה שהיה לי החוצה

בלי סיבה. 

כשהוא הגיע לדלת, וחיבק אותי

הרגשתי שהוא מחזיק את השברים.

עוצר לי את הדמעות ומדבר איתי

מעודד אותי כשלא רציתי להיות לבד

או בכלל שלא ממש רציתי לחשוב על אנשים.

ואולי אני עדיין מרגישה ?

אני עדיין זוכרת את ריח הבושם שלו,

תמיד זכרתי, ותמיד רציתי להמשיך הכל.

טוב לי שהוא נמצא איתי בחדר ומדברים פשוט

צוחקים על סרטונים משעשעים במיוחד

ושואלים שאלות ראנדומליות לחלוטין.

זה כיף, ומרגיש לי כמו פעם. 

הפעם שהיה לנו שאני קצת רוצה שיחזור

אבל כרגע אני רוצה חבר טוב שהוא כרגע איתי.

לא יותר מזה, כי זה הכי טוב 3>

אז זה היה שבוע קשה

ואחרי הכל כמה שניסיתי להחזיק את עצמי

צנחתי ללא כוחות.

אבל אני מתחילה להתרומם שוב

לאט לאט וזה בדרך למעלה וזה עוזר.

שיהיה לנו סופ"ש מדהים 3>

Lady_Isabella