מיומנה של נערה מנצחת

היום... היום לפני שנתיים תאריך שלעולם לא אשכח

27.3.2011

לפני שנתיים בדיוק עברתי תקיפה מינית, 45 דקות של סבל של זמן שלא זז של אנשים שלא מבינים שאת מבקשת עזרה, של התחננויות בלתי פוסקות שיתן לך ללכת ויעזוב אותך לנפשך ושיש לך אחיות קטנות בבית שזקוקות לך אבל התשובה היחידה שלו זה "עוד חמש דקות".

תשובה שמאז אותו יום לפני שנתיים מצלצלת לי בראש כמו אזעקה של כניסה למקלטים.  

התקיפה הזו למזלי הרב לא הסתיימה באונס מלא אלא במה שנקרא "מעשים מגונים" שהם גם דבר נוראי בפני עצמו.

מאז אותו יום לפני שנתיים היו לי המון דברים...

היו לי עליות ומורדות,

קשיים והתפרצויות

דיכאונות ושמחות

בכי וצחוק...

אבל מעולם לא שכחתי את המקרה, מעולם לא נעלמה ממני אותה תחושה של ידיו על גופי והגועל שהרגשתי בתוכי ועדיין מלווה אותי. 

כנראה שזה גם לעולם לא יעזוב, רק יהיה מודחק עמוק בתת מודע...

מעולם לא דיברתי על מה שהוא עשה לי.

רק 3 בני אדם בעולם כולו יודעים מה הוא עשה לי, ואלו הם חברה הכי טובה שלי, ידיד שלי, והחוקרת נוער...

מעולם לא פתחתי את הפה על זה, אני חיה במין אשליה שאם לא אדבר על זה ? זה אולי יעלם לבד 

אבל זה שקר. שקר יפה ונעים שאני מספרת לעצמי כדי שאמשיך את חיי בלי קושי ואנסה להתמודד לבד. 

נכון אני מעדיפה שהסוד הזה ירד איתי לקבר מאשר שאדבר על מה שהוא עשה לי

אבל זה לא הפתרון הנכון. זה מעולם לא היה ולעולם לא יהיה.

אני לא אותו בנאדם מאז התקיפה, עברתי הרבה שינויים בעצמי שינויים שאפילו לא רציתי בהם

התבגרתי המון מאז נפשית ושכלית, אבל עדיין נשארתי תקועה בגיל 15 כי עד שלא אדבר על הכל לא אוכל להיות נערה בת 17 רגילה...

למדתי איך ללכת מכות ואיך להפיל אנשים חזקים ממני, איך להיות רעה מספיק שרק שאני נעמדת אנשים נרתעים.

למדתי מתי לשלוף ציפורניים ומתי להכות מתחת לחגורה.

למדתי לא לפחד מאנשים ולהיות חזקה. 

ואני לא מתביישת במי שאני היום.

אותו מקרה ? בנה כמעט מחצית מהאישיות שלי. מחצית ממני.

לא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי, זה החיים שלי ולא שלהם והם לא חיים את המציאות שאני חיה בה.

לא מעניין אותי כמה ידברו עליי מאחורי הגב כי אני יודעת שזה לא נכון והשיפוט נובע מחולשה ומרצון לכוח.

לא מעניין אותי כמה שקרים יפיצו עליי מי שמכיר אותי יודע מי אני באמת.

לא מעניין אותי כמה שיפוטיים אנשים לגביי כי הם פשוט לא חלק מהדברים שמעניינים אותי. 

אני זו אני ואין לאף אחד את הזכות להגיד לי איך לחיות, איך להתנהג, איך להתלבש ואיך לדבר.

אבל כמה שהתבגרתי ולמדתי דברים חדשים,

מעולם לא התגברתי על המקרה הזה, מעולם לא פתחתי את הפה עליו מהפחדד שזה ירדוף אותי לעד.

למרות שבלי שום קשר ללדבר על זה או לא זה רודף אותי בכל מקום כמעט

ביומיום בחלומות במחשבות ברגשות. 

זה תמיד שם בפנים מוצא דרך איך להזדחל חזרה לראשי ולשבור אותי. 

המקרה הזה לעולם לא ייעלם מהעבר שלי, אבל הוא יעזור לי לבנות את העתיד שלי ואת עצמי. 

אני יודעת שזה לא נכון לשמור את זה בפנים, ושאני צריכה לדבר והגיד את מה שקרה כדי להרגיש הקלה כלשהי

אבל אני לא מוצאת מה יקל עליי בלפתוח את אותה תיבת פנדורה שגורמת לי לסבל.

מה יקל עליי לחוות שוב את אותו זיכרון אפל ?

מה יעזור לי לפתוח את התיבה הזו ולדבר על הדבר הכי נוראי שקרה לי בחיים ?

מה יעזור לי לדבר על האדם שהרס לי את החיים ?

מה יעזור לי לדבר על הכל בידיעה שמה שמעיק עליי הוא הציפייה לתשובה מהפרקליטות ?

מה זה יעזור ? 

אני לא הראשונה ולא האחרונה שעברה תקיפה מינית

אני לא מוצאת לנכון שבנות יסתירו את העובדה שהותקפו

אני לא מוצאת לנכון שאותם חלאות ילכו חופשי ברחוב ושבנות יתמוטטו

אני לא מוצאת לנכון שהחלאות לא ישפטו כראוי וישתחררו עם אזהרה או תיק פלילי בלבד

אני לא מוצאת לנכון שיש לבנאדם את הזכות להרוס למישהי את החיים

אני לא מוצאת לנכון שבנות ירגישו אשמה

וכן... האשמה תמיד תרדוף את אותנו, תמיד תלווה אותנו המחשבה ש-"זו אשמתי, זה בגללי"...

אני עדיין מרגישה אשמה. לא משנה כמה יגידו לי שלא. אני עדיין ירגיש זאת.

אני עדיין זוכרת את אותן השאלות ששאלו אותי "למה לא צעקת? איך לא התנגדת? למה לא ברחת?"

מי אמר שלא ניסיתי להתנגד ? מי אמר שיכולתי לצרוח ? 

ובכלל, כל מי ששואל את אותן שאלות של למה לא ברחת\צעקת\נלחמת ? שימו את עצמכם במקומנו, של הבנות שהותקפו...

אני מצדיעה בפני הבנות שמצליחות לצרוח ולהבריח את התוקף שלהן...

אבל קחו בחשבון ? שזה קשה.

קשה להבין את המצב בו את נמצאת ועד שאת מבינה מה קורה את נמצאת בהלם את לא מבינה בכלל מה קורה כאן, את קפואה במקום מהמחשבה של "איך זה בכלל יכול לקרות לי?", רוב הבנות קופאות כי הן לא מצליחות לזוז מההלם, והתוקף משבית אותנו עם הכוח שלו שגובר על שלנו.

עד שאני הבנתי מה קורה לי באותו זמן של התקיפה ? הייתי בהלם קרב.

לא יכולתי לזוז לא יכולתי לחשוב לא הצלחתי להבין מה קורה סביבי ומה עושים לי.

יש פעמים שכמה שלא נלחם הוא לא יעצור ולא יעזוב.

לא משנה כמה נלחם וכמה נצרח ונתחנן שיעצור ? הוא לא יעזוב.

אם זה קרה לה ? זה יכול לקרת לכל אחת. אם זה קרה לה ? זה יכול לקרות גם לי. אין חסינות כי ככה החיים. 

אני יודעת שזה קשה... אני עברתי את זה ואת כל החרא שנלווה לזה..

אבל אין שום סיבה שהחלאה שעשה מה שעשה ילך חופשי ברחוב ויעשה את זה לעוד בנות..

אל תשתקו, תדרשו את הצדק המגיע לכן ואל תוותרו לעצמכן.

יש לכן חיים שלמים לחיות, דברים לחוות.

וכמה שזה ילווה אותנו בדרך, אתן תמצאו את הדרך הכי טובה עבורכן להתגבר על זה.

כי אתן יכולות ומסוגלות ולא חלשות.

אל תהיו הקורבן. 

תהיו המנצחות.

שיהיה המשך שבוע נעים וחופש מהנה

AnnaDean_Slytherin