יש את ההרגשה הזאת, כשחוזרים הביתה עייפים,שפשוט אפשר לשבת במיטה ולא לזוז.
פשוט לשבת ולבהות בקיר,ולא לחשוב על כלום .
לא לחשוב על כלום אבל בכל זאת, להצטרך חיבוק, כל כך.
כאילו החיים שלך תלויים באותו חיבוק.
שהלב כל כך רוצה לדעת שיש מישהו בעולם שאוהב אותו , ושמוכן לעשות הכל בשבילו.
לפחות בן אדם אחד.
לפני כמה ימים שמעתי בתוכנית טלויזיה שאמרו "בן אדם בודד, הוא בן אדם שהוא לא מספר 1 בשביל אף אחד. "
ומאותו רגע, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה, אני לא מספר אחד בשביל אף אחד.
נכון , ההורים ,אבל אל תזיינו את השכל, אף אחד לא באמת יכול להיות רגוע בידיעה שהוא מספר אחד אצל ההורים שלו בלבד.
אבל איך לאזעזל מעבירים את הבדידות הנוראית הזאת?
וכן, בטח אי שם יש בנאדם שבשבילו אני מספר אחד, אבל איפה הוא?!
מכירים את זה שמאבדים כל חשק?
כל חשק ליצור אינטרקציה מסויימת עם העולם החיצון? שהדבר היחיד שרוצים לעשות זה פשוט להסתגר בחדר ולהיות לבד?
איך גורמים לזה לעבור? להרגשה הדוחה הזאת ?
אני אחשוב על פתרון :)
חג שמח , שתהיה לנו שנה טובה ומעניינת . (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
