נגמר השבוע הנוראי הזה, תודה לאל.
טוב, כמעט. אני ערה כרגע רק כדי לדחות את ההגשה של דוח המעבדה שלי (עד 12 בלילה... אופס?)
אני משתדלת שלא לכתוב פה הרבה אבל יש כל כך הרבה לספר ופשוט אין למי
שבוע הבא אמור להיות שבוע יותר טוב, הגמד-ענק ייגמר והענקית שלי תגלה מי אני (((מכחישה כל אפשרות ש99% היא גילתה כבר! כן))) ואני אגלה מי הגמדה הלא ממש משקיענית שלי.
המצב איתו גרוע
ביום חמישי שעבר הייתה לנו שיחה די ארוכה וחצינו הרבה גבולות של דברים שכנראה לא היינו מספרים בהזדמנויות אחרות, אבל מרגע שחצינו אחד המחשבה שהנחתה אותנו הייתה "למה לא בעצם?"
אבל הרגשתי שאני לוחצת מדי לכך שהשיחה תמשיך
ולפני כמה ימים ניסיתי לדבר איתו שוב, ואז הוא טען שהוא מוכרח ללכת אבל נשאר מחובר עוד איזה שלוש שעות אחר כך
ובכן, לא אכפת לי. אני כבר פספסתי את ההזדמנות שלי.
ואני כל הזמן מקבלת כניסות מרגיזות אל הבלוג דרך הסטטיסטיקות
הרבה חיפושים בגוגל
הרבה כניסות דרך בלוג של מישהי שכבר לא ממש חברה שלי יותר, שאגב, אם חשדותיי נכונים, כבר אבקש שתפסיקי כדי שאוכל להימנע מהשיחה המביכה הזו של "שמעי, אני יודעת שניתקתי איתך קשר לפני שלושה חודשים, אבל תפסיקי להיכנס אל הבלוג שלי, אחלה?" כי למרות גודל הפיתוי לא נכנסתי אל הבלוג המדובר חזרה.
שבוע הבא אכן יהיה שבוע של בונדינג
כן, התחלתי לדבר על זה לפני שלוש פסקאות ככה ואז התרחקתי לנושאים אחרים
אבל אני ונוני הולכות שוב לבית הספר היסודי בפורים... הו, כמה שהתגעגענו
העניין הזה הופך למסורת ואני אוהבת את זה
בעיקר כי יוצא לי להבריז מעניינים חברתיים אחרים בטענה ש"שמעי... זה חשוב לי" (מה שבאמת נכון, ולצערי חשוב לי יותר ממסיבת הפתעה לחברה מהמגמה. אני כשל חברתי, אין לטעון אחרת)
אז דיברתי איתה על דרכי הגעה
בדרך זו או אחרת - יש סיכוי שאצטרף למפגש של הבנות אליהן כל כך התגעגעתי
היא אמרה שהיא תברר, אני מקווה שזה לא יהיה מוזר מדי
ובשביל שחברה שלי תאפר אותי בפורים אני מכריחה את עצמי לבוא להתארגנות-בנות-קבוצתית שמארגנת ילדה אחרת מהכיתה שלי. מקווה לטוב, למרות שמניסיון העבר בכל זמן שהיא לא תאפר אותי אני אתארגן לבד בצד או פשוט אשב ואשתוק.
אלא אם...
וחזרתי לדבר עם אבא שלי. נמאס לי, ההתעקשות שלי לא הובילה לשום דבר והוא לא באמת הבין שאני לא מדברת איתו יותר, לכן לא היה לו על מה לשאול. ניחא, ככה רק מגדיל את הסיכויים שלי לקבל טלפון חדש בקרוב יותר.
ולצפות איתו בטלוויזיה. שזה אחלה
החיים שלי מרגישים ריקים. הם לוחצים עליי יותר מדי, חוץ מהסיפור הזה של הגמד-ענק שהכניס קצת נלהבות (?) לחיים שלי (הגמד ענק. כזה ביטוי גרוע, זה לא צירוף סמיכות לכן "גמד הענק" זה פשוט מטומטם, ובאותה מידה גם לא שם ותוארו. "הגמד הענק". תארו לכם. פשוט אין דרך נכונה להגיד את זה), אבל באמת שאין כלום. בכל חופשת פורים אני כנראה אלמד למגן במתמטיקה, ולעוד מבחנים מזדמנים כאלה ואחרים. אולי אני אגרור את נטע. נטע יודעת, נטע תוכל לעזור לי, נכון?
אין לי קשרים חברתיים יותר, הטלפון שלי שבק מבחינה חברתית ולכן הוא מתפקד, במקרה הטוב, לייצוא אסמסים (לא ייבוא, שלא תתבלבלו לכם), שיחות טלפון והקשבה למוזיקה. במקרה הטוב. אז יש לי את הדבר הזה, ואת... הפייסבוק? אף אחד לא נכנס לשם יותר, באמת. וגם כשכן, אין לי המון מוטיבציה לדבר עם הרוב. וגם אלה שכן לא באמת פנויים, ואז אני מרגישה סתם עלובה כזאת, משתדלת ומשתדלת לשמור על קשר עם העולם החיצון ללא כל הצלחה. באמת, לאחרונה אני נשארת ערה בלילות רק בשביל לשחק סוליטייר (בניגוד לספיידר, טטריס, מה לא היה... אני צריכה לשמור מרחק מהסוג הזה של התמכרויות)
ואני חולה כל הזמן, ועייפה כל הזמן, וכמעט שלא שרה, וגם כשכן - משתעלת תוך כדי.
מבאס ממש.
לאחרונה אני מרגישה כאילו אני צריכה חיבוק
אבל אני לא יודעת ממי
מאז שלימדתי את עצמי את עיקרון "הגוף שלי ברשותי" לפני כמה שבועות אני מתנתקת ממגע, מתנערת ממנו ואני לא יודעת למה אפילו, אבל פשוט נחדר בי הרעיון שכשאמא שלי מניחה את היד שלה על הכתף שלי, היא לא באמת שואלת אותי אם מותר לה לעשות את זה. והרעיון הזה די דוחה אותי, אז אני פשוט מתנתקת ומתגעגעת מרחוק.
הייתי כזו אדם מחבק בסך הכל. עכשיו חודר בי הרעיון שגם לי לא ניתנה ממש הרשות במעל 50% מהפעמים.
הייתי גם כזו חברותית פעם
ועם ביטחון עצמי גדול גדול
הרגשתי ברת מזל כי התברכתי בגנים שמתירים לי לאכול מה שאני רוצה
ושיער בלונדיני ארוך
כזאת אדם מאושר ושמח שאמר בוקר טוב לכל המורים ביסודי, אפילו הפחות נחמדים
וכולם אהבו אותה כי היא הייתה כזו מקסימה ומתחנפת, אבל לא מכוונה של להתחנף
פשוט מכוונה של
טוב לב
ועכשיו זה מפחיד אותי
מפחיד אותי להתקרב לאנשים חדשים
או לדבר בכל רם
כי אז אמרו לי שאני נשמעת צרפתייה בכלל, וכששאלתי על מה מדובר אמרו לי שיש לי מבטא מוזר בעברית
ושמתרגלים
אבל אני לא התרגלתי
ואני הרי ישראלית 100%
אז מאיפה המבטא הזה מגיע?
ואמנם אוכלת מה שרוצה אבל אז כשחברה התלוננה על ה"שומנים" שלה
והוציאה את הבטן וחשפה קפל אחד גדול שלא היה שם קודם
עלתה מחשבה של "זה ממש לא נכון, ואת גורמת לעצמך לחשוב ככה בכוונה"
ועם זאת פתאום שמות לב שגם לי יש קפלים כאלה
אבל מי יגיד לך שזה בסדר כי את מידה 36 בג'ינס וזה חייב להיות רזה וטוב ואת לא יכולה להתלונן יותר
ואפילו שאת גבוהה את שוקלת 60 קילו וזה מעציב וזה מלחיץ כי עדיין יש את אלו ששוקלות 43
ואפילו שלפני שנה, שנתיים אמרת לעצמך שמה זה הבולשיט הזה, אני לא מתעסקת במשקל! אני הרי לא צריכה את זה, יש לי גנים שמעכלים הכל
אבל להיות בטטת כורסאות (מה?) מגיע עם מחיר
והשיער הבלונדיני הארוך כבר לא כזה בלונדיני ולא כזה ארוך וכל קו המתאר שלו מכוסה בפצעונים
וכמובן שלא באמת מכוסה אבל שמים לב
בעיקר כשאת באופן אובססיבי מלטפת את עור הפנים שלך כדי לגלות פגמים חדשים
ואני כבר לא כזו בהירה ולא כזו מושלמת ויש כל כך הרבה שארצה לכסות בדרך המעבר לתחפושת בובת החרסינה שבחרתי לעצמי
הו, האירוניה
ואז בכיתה ח' כשכבר התחברתי עם אוליבר ועם קופניק ועם רוטשילד מספיק כדי שהן ירגישו חופשי להגיד לי כמה הן שנאו אותי בכיתות הקודמות
והן פשוט לא מבינות
הן לא מבינות שלא ידעתי את זה
פשוט התנהגתי כמו עצמי, ניסיתי להשתלב בחברה מה שמפעם לפעם גם גרם לי להיגרר מאחור
ולהידחף כי הייתי ילדה בת 12, 11, 10 שרק רוצה להיות חלק
והן שנאו את זה
והן שנאו אותי
ולא סמכו עליי בכלל
והן ולא מבינות שכל הסיפורים האלה, על כמה נוראית הייתי
הם לא מצחיקים אותי
הם רק מעבירים את המסר שלהיות עצמי זה לא טוב
ושאני צריכה להתאים את עצמי לחברה
התלמידה הטובה שמצביעה בכל שיעורי השפה ומבקשת להקריא את הפרק של היום
בקול ומבטא שכבר נמאסו על כולם
וכשהייתי קטנה חשבתי שהקלטות גורמות לי להישמע נוראית. עכשיו אני קולטת שפשוט נשמעתי כמו עצמי
אז... איפה הייתי?
אה כן
אז השבוע אני אשתלב יותר חברתית
ומעניין אם אני שוב אשב בצד עם נעה שרעש עושה לה רע. למרות ששמעתי שגם אותה אוהבים שם עכשיו אז יכול להיות שאני אשב לבד, היחידה שהתייאשה מהן לפני שהן הספיקו להתייאש ממנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Different~