It’s My Life - And It’s Complicated

זה התחיל מזמן.

אני זוכרת איך בכיתה ג', במקהלה, חילקו בינינו בתים. אני קיבלתי סולו.

התרגשתי נורא.

אני גם זוכרת איך אחרי מספר חודשים חברה שלי אמרה לי איך התארגנו במעגל מספר חברות וצחקו על איך ששרתי אותו.

מעגל שהונהג, איך לא, ע"י מישהי שהייתה לפני כן החברה הכי טובה שלי.

אני זוכרת שהתפלאתי איך זו שסיפרה לי הרשתה לעצמה לצחוק עליי. למרות שהיא התנצלה. כי היא לא קיבלה סולו, ואני כן.

היום בכיתי בערך חצי שעה למורה של ההרכב שלי על זה שאני לא מסוגלת לסבול את הקול שלי.

במהלך השיחה הגענו למסקנה שזה כבר מושרש, שזה משהו שאני נושאת איתי כבר הרבה זמן.

משהו שצריך לטפל בו.

איכשהו חשבתי שהגעתי למצב הזה רק בכיתה ז' או ח', כשהתפוצצה הבועה והבנתי שלא כולם אוהבים אותי כמו שאני חושבת.

אבל זה לא נכון. זה הגיע הרבה יותר מוקדם.

ואני רק שואלת את עצמי

איך הגעתי למצב הזה?