היום סיפרו לי שהיא א-סקסואלית. אני לא אמורה להיעלב מזה, אני יודעת, אבל באיזה שהוא מקום ציפיתי שתספר לי. אחרי הכל היו לנו כמה וכמה שיחות כאלה ואני סמכתי עליה בנושא.
זה העביר אותי לחיפוש בשיחות הסקייפ שלנו. לפי דעתי הייתה לנו שיחה על הנושא הזה ורציתי למצוא אותה ולהבין מה אני כביכול יודעת, וכבר מזמן שכחתי. השיחות שלנו התחילו בשבוע האחרון שלי איתה בכיתה. היא ממש התאכזבה כשסיפרתי לה שאני עוברת.
וזה מתסכל, כי אני יודעת שאולי יכל להיות שונה. אולי היינו מדברות יותר והיא הייתה בוטחת בי מספיק כדי לספר לי.
אבל איך אנחנו אמורות לשמור על קשר כשאני לא איתה בכיתה?
ואז אני מתגעגעת, ואני מתגעגעת אליה ואני מתגעגעת לכל השאר. וזה כבר בכלל לא בגדר התחרטות, זה פשוט בגדר געגוע. עם הכיתה שלי כבר השלמתי.
ובכל זאת, אני רוצה להיות חלק מהם. אפילו אם אני לא איתם בכיתה. אני כל כך אוהבת אותם וכל כך רוצה להיות איתם ופשוט לא יכולה, כי אני לא שייכת. ואני כל כך רוצה להיות.
דיברתי על זה עם ההיא, שממש הבינה אותי. היא אמרה שאין לי כל כך מה לעשות, מה שכן - שזו לא הייתה רק אשמתי שחזרתי. המצב החברתי כשהצטרפתי אליהם היה כל כך חרא שאני לא חושבת שהיה סיכוי שבאמת אשתלב.
הבנים היו נחמדים. אם זו הייתה התקופה של עכשיו אולי הייתי נחמדה אליהם בחזרה.
ואז דיברתי על זה עם הזמרת השנייה בהרכב שלי, שגם לומדת איתם, והיא ממש לא הבינה וממש לא הזדהתה, ורק אז הבנתי כמה אני לבד במצב הזה.
וכל כך מתגעגעת.
ולחדשות האחרות - תינוק חדש נולד!
הלכנו לבקר אותו ואת ההורים שלו. בת דודה שלי נראתה כל כך עייפה ומודאגת. אני באמת מתגעגעת אליה ולא יודעת מתי ייצא לנו לדבר. אני רוצה לצאת בפניה מהארון בקרוב, אני חושבת שאני מוכנה לזה.
אבל עם בעלה דיברתי די הרבה, ובשלב מסויים גם אבא שלי הצטרף לשיחה. שיחות על חוקים פסיכולוגיים ותיאוריות מופרכות (תיאוריית פיקסאררר) ומחשבים והברזות וסדרות אנימציה גרועות ומלא. היה באמת נחמד.
אני צריכה באמת לבקר אותם, אבל יש תינוק חדש. שם אין לו.
והתינוק... הו התינוק!
הכל כל כך קטן אצלו - הריסים והאף והאזניים והשפתיים, וכשהוא עוצם עיניים חזק יש קפל בין שתיהן על גשר האף. כשהוא רעב הוא בוכה וכשהוא שבע הוא ישן. והוא כל כך יפה ואני כל כך שמחה בשבילם.
עוד רואה את עצמי מגיעה לבייביסיטרים ומנגנת לו ואני באמת מקווה שהוא יחייך.
הופעתי היום. ואתמול. היה גרוע ואין לי עצבים לזה. באמת שלא אכפת לי מהקהל, אתמול אלה היו מלא הורים ואף אחד מהם לא שלי. והיום אלה היו הזייניקים. זייניקים מזדיינים, דיברו כל ההופעה ותסכלו את כל המופיעים.
והבכתי זייניקית היום. זה היה נחמד, דרש טיפה אומץ (לצרוח ברחבי בניין המוזיקה - אבל למי אכפת, רק זייניקים היו עדים למעשה), אבל היה כל כך שווה את זה. אוליבר אמרה שהיא מקנאה בי, שלה בחיים לא היה אומץ לצעוק ככה לילדה שהיא לא מכירה. אפילו זייניקית. (היי, בסה"כ אמרתי לה מזל טוב על זה שהיא התקבלה לקורס שהוא רק אוליייי חצי מהחיים שלי. מנומס בסה"כ. וישראלי קצת. ניחא)
אוי פברואר. התלוננתי אל ההוא שפברואר, על כל הבולשיט עם שישי ה-13 וולנטיינס (שאני באמת צריכה לעשות על זה פוסט) והוא אמר שמעניין בסה"כ. עוד לא הבאתי את עצמי ללהציע לו לצאת. כבר חודש וחצי של התלבטות בערך. מה יהיה איתך?
דיברתי על זה עם נוני והיא אמרה שאני יכולה להיפגש עם חברות. זה יהיה עלוב. אני כנראה אהיה עסוקה בלהיות מתוסכלת, במילא מגיע עוד שישי שכזה חודש אחריו. ובוולנטיינס אני תמיד מתוסכלת.
סיפור שכזה יחזור על עצמו רק ב-2026. ולמה שלא אהיה מתוסכלת?
היא אמרה לי שהיא, למשל, תיפגש עם ההיא בשבת והן יערכו יום סרטים. סתם גרם לי לקנא עוד יותר, מה שמחזיר אותי לנושא הראשון שדיברתי עליו בפוסט.
באמת, הבנות בכיתה שלהן נפגשות כל כך הרבה ומספרות לי יותר מדי על זה. מבאס כל כך. תחושה כזו שמקננת בך מבפנים ואפילו אם אתה מפסיק להתכחש לזה אתה לא באמת. וזה מצטבר ומצטבר ולא יוצא אף פעם.
חבל שאני אף פעם לא בוכה. רק באיגי בכיתי. מה הם חושבים עליי עכשיו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Different~