בוולנטיינז דיי, בפברואר, הייתה מכירת ורדים עם משלוח אנונימי.
קיבלתי ורד.
פיסת פלסטיק שעוטפת שוקולד קטן וסתמי בתוכה.
הייתי מבולבלת, לא הבנתי למה שמישהו יעשה את זה באופן אנונימי, מי זה, ובעיקר, למה מגיע לי לדעת שמישהו מחבב אותי אם אני לא יודעת מי הוא.
חזרתי הביתה עם הורד ושמתי אותו על השידה שלי, ברווח בינה לבין השולחן, במקום שאף אחד לא יראה, ושכחתי מזה.
ומדי פעם, אני מוצאת אותו מחדש, השוקולד כבר מתחיל ליפול (ונפל כמה פעמים) והפלסטיק כל פעם מתכסה אבק.
אני שומרת אותו כדי לזכור שיכול להיות מישהו, ומצד שני כדי להנציח את המטאפורה של השוקולד מתחת לשולחן שלי שהולך ונרקב.
כי את השוקולד לא אכלתי.
היום, עכשיו, חזרתי הביתה מחברה והגעתי לשולחן מסודר למופת. כל הערימות שמיינתי ונשארו כדי שאמשיך לסדר היום נעלמו והשולחן היה מצוחצח.
זו הייתה המנקה.
הסיבה שאני אומרת את זה היא כי ההורים שלי יודעים כמה אני רכושנית לגבי החדר שלי ולגבי הסדר שלי, הם בחיים לא היו עושים לי דבר כזה. המנקה לא יודעת. המנקה חושבת שמתפקידה גם לסדר, לא רק לנקות.
אז החלטתי להעלים עין.
עד שראיתי שהיא העלימה את הפד של העכבר.
אז חיפשתי איפה היא תקעה את כל הזבל שלי, עד שמצאתי, כמובן - במגירה הכי מסודרת שהייתה לי.
ובגלל שהייתי צריכה להמשיך עם דפים שנמצאים ככל הנראה שם, החלטתי לסדר את המגירה - כפי שהדברים בה היו אמורים להיות מסודרים מראש.
אז הוצאתי את האטמים, והוצאתי את הפתקים, והוצאתי את המחברת, שגרמה לאטמים ליפול אל החלק החשוף של השידה.
זה היה השלב שנזכרתי בורד.
כבר הייתי קרובה ללבכות, ידעתי שאם הורד שלי יחסר זו תהיה הפרה רשמית של הפרטיות שלי. ולא יכלתי להתלונן על הורד, כי ההורים שלי לא יודעים על הורד, ומה כבר אני אעשה עם שוקולד מרקיב בחדר שלי?
אז הסתכלתי.
הורד עוד שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Different~