אל תקראי לי בשבועה נואשת, אל תקראי לי במילים רבות

אני שנית אלייך נאסף, עולה אל מפנתך מכל דרכי.

והמסע יגע ואביון. אל תקראי לי במילים רבות.

הכל, הכל נרגע ומתפורר, אך את עודך ועוד הלילה חי.

בתור הומה, באגרופים שלוחים, על סף הלב עומדים הרבה, הרבה דברים-

ועוד הלילה חי.

גדולים, גדולים רגעי הסוף. כבי את הנרות. האור זועק לנוח!

פרשי את שתיקתך. המרחבים שטים. אני נושם אויר בגובה מטורף.

את! מעולם עוד לא חייתי בך! את ים שלי! את ריח המולדת המלוח!

רק יש וזכרונך היה עובר בי פתע, בקפיצת נמר, במעוף דלתות ורוח,

באושר מסוער ושבור כנף.

/חיוך ראשון, אלתרמן.

כל החיבור שלי לעולם בימים האלה הוא דרך שירים. בכלל, כבר הרבה זמן.

דרך שירים אני מתחברת ושירים מחברים אותי לעצמי ולרגשות שלי. אני לא מוצאת את הנחמה הזו ואת שלוות תוגתי בשום מקום אחר.

אני בקושי קוראת משהו שהוא לא שירה, ורק אותה אני כל הזמן מחפשת וחוקרת.

והשיר הזה, הפעם, דווקא נורא דואלי עבורי. אני לא יודעת אם אני הדובר או זו שהוא פונה אלייה.

אני לא יודעת אם אני רוצה להיות זו שהשיר פונה אלייה, אם אני נמשכת לרעיון הזה, כמו שמכעיס אותי לחשוב את עצמי בתור הדובר.

כמו שאני שואלת את עצמי אם מגיע לי להיות הדובר. אני אם מוכנה לזה.

נורא קשה לי להיות עצמי בכל הזמן הזה, אני סוחבת איתי אין סוף תסכולים ומטענים והכל מכביד מאוד על ההתנהלות שלי.

אבל במפתיע ההתנהלות שלי היא כמו פלא. נורא על דרך הישר, לפחות מבחוץ. קשה לי לסחוב את עצמי, את הנפש לכל מקום שגם הגוף הולך אליו, לכל מקום שהגוף צריך להיות בו. הייתי רוצה להיות אני רק בעוד חצי שנה. שהדברים שעכשיו ממלאים את הוויתי וסוחפים אותי לפינות של כעס ושיברון, שהמחשבות שתופסות אותי כל רגע שאני לבד, שהפספוס שפוקד אותי בכל פעם שאני מדמיינת סוף אחר בראש- ישארו היום ואני אהיה כבר בזמן אחר. ואולי לא הכל יעבור, הרגשות הטובים ישארו, גם אם באופן מאוד כללי, אולי גם קצת מהעלבון ישאר. אבל אני רוצה להסתכל על הסיפור הזה מנקודת מבט של עבר.

וככה אלתרמן מסיים את השיר-

כי בצאתך אליי, כושלת כחלום, מול אופק המוריד מסך על השריפה,

שמרת למעני את היקר מכל, את השילום לכל, פת עצב חרבה.

ואור חיוך ראשון, ניצב - ומתמוטט.

בחריפות הזאת 
עוד יום, עוד יום 
ובצפיפות הזאת 
עוד יום, עוד יום. 

החזאי מוסר את התחזית 
משקעים, שינוי זרימה ורוחות תזזית 
ויש כאן מקום לדמיון 
עוד יום, עוד יום. 

בהשתקפות הזאת 
עוד יום, עוד יום 
בהחשפות הזאת 
עוד יום, עוד יום. 

המלאכה מרובה והזמן קצר 
ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר. 
אמצע הדרך 
ויש גם בזה נסיון 
עוד יום, עוד יום. 

לא להתמעט וגם לא להימלט 
ותמיד לשאוף ללכת הלאה 
ללכת זה אומר: לא להסתלק 
כן, כוונתי לומר: לא להסתלק 
אמצע הדרך 
ויש גם בזה נסיון 
עוד יום, עוד יום. 

בחריפות הזאת 
עוד יום, עוד יום 
בציפייה לטוב 
עוד יום, עוד יום.

קולו של מתינקה והכתיבה המופלאה של רחל שפירא, שהביאה לכתב כמה מהשירים שאני יותר אוהבת לקרוא לאחרונה.
ואני בעיקר שואלת את עצמי, איך אני לא נמלטת. איך אני לא נמלטת ותוך כדי האי-הימלטות מצליחה גם לא להתמעט. לא להצטמצם.
דווקא בתוך כל החריפות הזו אני מחפשת איך ואיפה אני יכולה להתרחב. זה נורא קשה, גם כואב מאוד. אבל האם אני מסוגלת לזה? 
כן, אני חושבת שאני כן.