אחרי שכולם הולכים
אני נשארת לבד עם השירים,
חלקם שירים שלי וחלקם של אחרים.
שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר.
אני נשארת בשקט
ומחנק הגרון משתחרר.
אני נשארת.
לפעמים אני רוצה שכולם ילכו.
לכתוב שירים זה אולי דבר נעים.
אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים.
הצבעים נעשים עזים יותר.
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר.
אתה רוצה שכולם יילכו.
אתה לא יודע מה איתך.
אול תחשוב על שני דברים או יותר.
אחר כך הכל יעבור ותהיה גביש טהור.
אחר כך אהבה.
נרקיס אהב כל כך את עצמו.
טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל.
אתה יושב לבדך.
לבך מכאיב לך אבל הוא לא יישבר.
לאט לאט נמחקות הדמויות הדהות,
אחר כך נמחקים הפגמים.
אחר כך באה שמש בחצות הלילה
גם את הפרחים הכהים אתה זוכר.
היית רוצה להיות מת או חי או מישהו אחר,
אולי יש ארץ אחת שאתה אוהב.
אולי יש מילה אחת.
אתה בוודאי זוכר.
טיפש מי שמניח לשמש לשקוע כרצונה.
היא תמיד מקדימה לנדוד מערבה אל האיים.
אליך יבואו תמיד חמה ולבנה, קיץ וחורף.
אוצרות אין-סופיים
כבר תקופה אני חולמת להצליח לכתוב את הכל. את הכל הכל. על המוות של אבא, על תקופת הפיקוד, על העזיבה את עולם הפיקוד ואת הבה''ד וחזרה למקום ישן-חדש. על אהבה, על מישהו מיוחד. על עצמי.
אני מריצה לעצמי אין סוף תסריטים בראש ופסקאות שלמות עוברות לי מבעד לזמנים, התחלות וסופים של משפטים מתרוצצים לי במחשבות, מלקטים בדרך את כל מה שאני מרגישה וחווה ורוצה כל כך להביא לידי כתב.
אבל אני לא מסוגלת. זה קשה משחשבתי, ואין לי סיבה שאני יכולה להעלות על הדעת. זה פשוט, כרגע, לא זה. זה פשוט עדיין לא שם. זה פשוט לא.
השיר הזה של רביקוביץ' מתאר קצת, משקף קצת את מה שהייתי רוצה להצליח לשתף בצורה כנה כזו.
ויש לי הרבה מילים בראש ורצון גדול לכתוב את כולן אבל אין לי את היכולת, כרגע. ואני הרבה דברים, אני הרבה נגיעות, הרבה מערבולות, אני חוששת, שמחה, מתרגשת, מצפה, מבולבלת, עצובה, לא יודעת, מפחדת, מתגעגעת, לא מסוגלת לכתוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starlight.