הרבה למדתי והרבה חשבתי בעקבות קריאת "כנרת כנרת", זה הביא אותי לאין ספור אנלוגיות וחזרות בלתי פוסקות על ציטוטים ומשפטים והקראות חוזרות של חלקים שאהבתי לאנשים שאני אוהבת. גם עכשיו אני רוצה לחלוק כאן ציטוט אהוב.
הזמן, ראשית 1912. תקופת העליה השניה.
המקום, דגניה א'.
בסיטואציה, מתוארים יסנוגורסקי א' ויסנוגורסקי ב', שהם בעצם פיצול של אותו אחד, כשהם מדברים אחד עם השני ומגיעים לריב. בשורה התחתונה, יסנוגורסקי מדבר ומתווכח עם עצמו, ואלתרמן מתאר את זה כריב בין שני אנשים כשאנחנו יודעים להגיד שהם בעצם, מרכיבים אותו אדם שלם אחד.
"איך אני יכול לעזוב אותך? איך? אתה יודע שרק אילו יכולתי הייתי בורח ממך אל קצוי תבל. אבל אין אדם יכול לברוח מעצמו. בכל מקום שאברח אליו יהיה עולמי עולם של יסנוגורסקי. כן, זהו עולם ריק ושומם אשר איש מלבדך אינו נמצא בו. אין בו נפש חיה מלבדך. כן, פעם היה נדמה לך שעוד מישהו עומד על סיפו ונכון להכנס לתוכו ולאהוב אותך בתוכו, להיות בו יחד איתך...
כן, רק פעם אחת.. אתה זוכר? ואז נפלת לפניה על בירכך וחיבקת את רגליה, והיא אמרה שהיא לא תאהב אותך לעולם... והיא גנחה להרים אותך, וצמה שלה, צמה שחורה וכבדה, צנחה מערפה ונחה רגע על כתפך, וכשקמת על רגליך היא הניעה ידה והעבירה את צמתה בחזרה אל העורף והצמה התעופפה אחורנית ועברה על פניך כמו איבחת לילה וברק ויער וציפורים צווחות וטופחות בהרבה כנפיים...
ואתה לא תשכח זאת לעולם, יסנוגורסקי. ואז השלכת את הכל וברחת.. ברחת.. עד שהגעת הנה.
ואתה חושב שאתה אדם חדש ואתה נואם על עולם חדש ועל חברה חדשה. אבל בתוך כל זה מיבב בקרבך משהו ישן מאוד ופרטי מאוד... ורק זה בלבד מעניין אותך, וזהו כל צער העולם שלך, יסנוגורסקי.
לא, אין אני אומר שאתה מעמיד פנים בכוונה תחילה. אבל כל השאיפות והאידאות והפרוגרמות שלך, הכל כאילו מושחל בך על איזה חוט של יבבה דקה-דקה הנמשכת מאז, מאז... ופעמים נדמה לי שאתה רועש ומתרוצץ ומתווכח ועורך אובסטרקציות ומציע רזולוציות רק כדי להחריש את היבבה הדקיקה ההיא ולא לשמוע אותה. אתה נהפכת פה לאדם חדש?? שטויות. אתה חדש כמו שאני חדש. זהו, אל תכעס עליי. זו האמת."
הזמן, היום. עכשיו. וגם בכלל כל הימים האחרונים. אם לא השבועות.
המקום, כרגע בחדרי שלי בבית. בשאר הזמן בראש שלי ובנבכיהם הדקים והמוחבאים יותר של המחשבות.
אני שואלת את עצמי מתוך מה אני חווה את הדברים. מה הוא הדבר הפנימי הזה שמניע אותי לעשות את כל הטירוף הזה, לעורר את כל ההדים האלה, לאהוב את כל האהבות הללו. לקחת חלק במה שלאנשים אחרים נראה כמו חלום שחולמים בלילות אפלים. אני תוהה מה מניע אותי ומה מביא אותי לתחושת ביטחון הזו, שאני לא יודעת אם יותר מטיבה עימי או מאיימת עליי. למה אני כל כך בטוחה בזה? למה אני כל כך בטוחה בעצמי בתוך זה? למה אני כל כך מפחדת להשרף, למרות כל הביטחון הזה.
האם אני מנסה להחריש כאן איזו יבבה דקיקה, או ליצור אותה בתוכי ולהעצב בצילה. להתעצב ברוחה. האם אני מחפשת שתהיה בי איזו יבבה דקיקה,כאב אישי שיהווה נקודת מוצא ראויה לכל הבחירות שלי והמעשים שלי. האם אני אדם חדש? האם אני רוצה להיות אדם חדש? למה כל כך כואב לי לחשוב את כל זה פתאום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starlight.