שבכל הלילות נדלקים כוכבים בשמים.

ותלויים הטללים על ענף כדמעות על ריסים,

שבכל הלילות נדלקים כוכבים בשמים

ואנשי הֶערים מדליקים פנסים.

ושלוה עמקה וברוכה אל עינֶיך נִבֶטֶת

בזכרון הלִבּוּב של זכרון ילדים ישֵנים,

שבכל הלילות דומיה, צִפִּיה ורטט -

הלילה הזה כֻּלוֹ יגונים.

שבכל הלילות מול רקיע אפל וזָחוֹחַ,

מול ירח חולה הֲזָיוֹת ומול שביל החלב,

מהלכים בגנים אפלים בין בִּעות וניחוח

רפאים עגומים וגדולים של היום שחלף.

שבכל הלילות איזו יד זֵידונית מְכַוֶנֶת

את רוחי התְמֵהָה אל מִרמת האורות הכָּבים.

שבכל הלילות צִפִיה דומיה וענֶנֶת, -

הלילה הזה כֻּלו כוכבים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 את החג הזה אני לא הולכת לשכוח, בעיקר הוא הולך עוד להדהד בי בזמן הקרוב,

עוד ינשבו עליי רוחות עם זכרונות נפלאים.

מה שמפחיד אותי בעיקר הוא התקופה הקרובה, להכנס בבת אחת לתוך המשימה באשדוד, למן ואקום משום מקום שהולך לשאוב אותנו מחודש של סמינרים ועוד שבוע של רגילה לתוך עשיה רצופה משימות ושגרה שמן תפיל את עצמה עלינו בכל כובד משקלה, מבלי משים כבר נהיה עמוק בתוך העניינים בלי שהיה לנו רגע להתרגל באמת, כמו לטבול את קצות הרגליים במים זרים. למדתי להתמודד עם שינויים ומעברים, היו לי לא מעט כאלה בשירות עד עכשיו. אבל פתאום, ובעקבות המעבר האחרון, אני מרגישה שיש לי ניגודים בראש. ניגודים לקראת מה שהולך להיות. אולי גם קצת ניגונים. אבל ניגודים בעיקר.

-

  לאה גולדברג שבתה אותי בקסמה, לאחרונה יותר מתמיד.