"האין זה קסום?
שעם ולמרות הכל, אנחנו עדיין כאן? אני, וכל מי שלמרבה הפלא הגיע בדרך אקראית לבלוג הזה?
ושלכולנו יש מחשב, כולנו מדברים ולכולנו יש מוח חושב וחי ומדהים בכמויות המידע שהוא יכול להכיל?
מאז שנוצרתי עברו 184 חודשים. איך ייתכן שעברתי את כולם ואני עדיין כאן? בלי להרגיש שנמאס לי? איך ייתכן שאעבור עוד אלף לפחות... ואף פעם לא יימאס לי?"
הנה קיבלתם הצצה למוחה של ילדה בת ארבע עשרה וחצי. לאחר שקראתי הרבה בלוגים כאן החלטתי שהייתי רוצה לשתף כאלה ורבות ואחרות - גם פחות פלספניות, אל תדאגו (; - עם האנשים החביבים שנמצאים פה.
אני יודעת שלא נהוג לעשות פוסט "ברוכה הבאה לי", אבל התחשק לי להציג את עצמי.
למדתי שמונה שנים בבית ספר דמוקרטי קיצוני מאוד, כך שלא חסר לי זמן לפתח תחביבים. אני שרה, רוקדת, מציירת, כותבת סיפורים ושירים, מצלמת, ויש עוד רבים אבל חשובים פחות. הרמה שלי לא מפעימה באף אחד מהם, אבל אני מאמינה שאם אתה אוהב לעשות משהו באמת גם התוצאה תהיה משהו שאפשר לאהוב.
אני תולעת ספרים מטורפת, אבל אני לא קוראת הרבה ספרים שהם לא פנטזיה או מדע בדיוני. זאת התמכרות לא מוסברת כזאת.
אני בקרוב אתחיל להדריך בתנועת בני המושבים. אני אומנם קיבוצניקית מושבעת, אבל זו התנועה שפעילה כאן ואני ממש לא מתלוננת (:
אני אוהבת מוזיקה. אין הרבה מה להוסיף. אני לא מורידה הרבה שירים, אני פשוט מסוגלת להינות מכל מוזיקה כמעט באופן עקרוני.
אני אוהבת שקט. מאוד. אני יכולה לשבת ולבהות בנוף ולהרגיש את האוויר, ואני לא צריכה אף אחד מלבד עצמי כדי שיהיה לי עיסוק.
אז אני אפסיק לחפור, ואקווה בכל ליבי שמישהו יקרא את זה.