DOROTHY IN WONDERLAND

יש משפטים מעצבנים כמו :״ אל תדאג, זה כמו לרכב על אופניים״. על מה חשבו שהמציאו את הביטוי הזה חוץ מעל אופניים (ואולי על חופשת סקי..)

כשאתה מגיע לגיל שמותר להתחיל, ההורים שלך מוציאים עלייך מיטב כספם ושולחים אותך ללמוד נהיגה, גם כי נמאס להם להסיע אותך (במקרה שלי לעמוד בטרמפיאדה של כוכב יאיר), גם כי זה הרי תורם להרגשת העצמאות וההגשמה העצמית שלי כנערה מרדנית, וכמובן כי בסתר ליבם הם מקווים שאהרוס את רכב הליסינג של אבא ולא את המזדה 3 של אמא.

גם אני נשלחתי ללמוד נהיגה (8 שיעורים שלמים...תודה דוד שמוליק) ועברתי טסט ראשון, כיאה למשפחת גרמיזה המורחבת (ולא, אתה מנודה והעניין יוזכר בכל ארוחת חג EVER). והינה אני שוב, אדם מבוגר (אל תגלו שהגדרתי את עצמי כך לאף אחד), 15 שנה בדיוק אחרי ה'פעם הראשונה' שלי, עומדת שוב מול התיאוריה והטסט. והפעם באנגלית.

לא שברור לי למה צריך ללמוד פה נהיגה כי הרי אין שום מקום, ולא כביש אחד בודד לרפואה, שמותר לנסוע בו יותר מ80 קמ"ש ביום טוב, שלא נדבר על הגבלת המהירות בעיר (כדי לא לומר עיירה נידחת) של 25 מייל - בערך 40 קמ"ש!

כולם פה צבים ברכבים, ובעצם זה מאוד חסכוני, בדלק, בתאונות (כי אין מצב לנסוע יותר מ-150 מטר בלי שתגיע לשלט עצור), וגם בנהג תורן  - גם השיכור מכולם לא יוכל לעשות תאונה בקצב התנועה של המקום הזה...

אבל יש דבר אחד שהוא מאוד מלחיץ, לא משנה אם אתה מקומי, תייר או תושב זמני, והוא המשטרה האמריקאית. כל מה שראיתם בסדרות משטרה למיניהם ובסרטים הוא בדיוק המציאות - אורות מוגזמים בכל חלקי הרכב, אסור לצאת מהרכב עד שניגשים אליך, פנס בעיניים שלך וגם משפט שמתחיל

ב:sir! according to kansas state laws, you should..."

אז אם במקרה תתקלו בשוטר במדינה נידחת במרכז ארה"ב, והוא יעצור אתכם בצד ב-22:30 בלילה, והנהג שתה יותר מ-3 כוסות יין למרות שכולה חזר מבילוי (מה זה סוער...) בארוחת SHABBAT אצל היהודי התורן בעיר....פשוט תעשו מה שכל ישראלי טוב עושה בכל מקום בעולם:

תתפסו את המבטא אנגלית הכי ערבי שיש לכם, כזה כמו של חייל משוחרר בחופשה בתאילנד, ותגידו שאתם לא מפה, ולא ידעתם, ואתם ממש מצטערים...

כי גם פה, בקצה השני של העולם, במדינת המשטרה הראשית, זה עובד:)

ונחזור למבחן נהיגה שלי, אני מגיעה למשרד הרישוי המאוד מקומי של LEAVENWORTH (תתרגלו ככה קוראים למקום שבו אני גרה), המקום מזכיר פחות או יותר את השדה תעופה של סנטוריני, ומאיישות אותו שתי נשים שמזכירות את גולדה ממזנון החומוס בגלילי.

אחרי מילוי טפסים אינסופי, עמידה בתור אינסופי (זה כנראה משהו טרנסאטלנטי), בהייה אינסופית בחלל ובעיצוב המלהיב שלו... הגיע תורי והכל לפי הספר : בדיקת עיניים, תמונת פוטו רצח, 3 פעמים תאוריה (זה באנגלית, בסדר!!) ואז מגיע המבחן המעשי, הכל רצוף.

אני מגיעה לדלפק של אחת מהגולדות והיא אומרת לי: LET'S GO!

אני מסתכלת מאחוריי על המקום ההומה אנשים שמחכים בתור כדי להגיע לדלפק שלה ולא ממש הבנתי למה היא מתכוונת , אבל הלכתי אחריה בכל זאת, ובכן מסתבר שהיא גם הבוחנת שלי והיא ממש לא מפחדת ממבטי האימה של הDUDES הלא ברורים שהיו שם שמאסו בהמתנה.

המבחן היה פשוט, 4.5 סיבובים סביב משרד הרישוי, בלי זינוק בעלייה, בלי חניות ובלי צמתים מכשילות, רוב הזמן האזנתי לסיפורים שלה איך הבן שלה עזב אותה ועבר לגור ליד חמותו והיא לא רואה את הנכדים שלה אף פעם...עוד פולנייה. וכל זאת כמובן מבלי לעבור את ה-30 קמ"ש, שלא להתפרע.

ובכן קיבלתי את הרישיון נהיגה שלי, שוב....מזל, תודה גולדה.

Dorothy in Wonderland