אחותי מביטה בי בפליאה כאשר הבגט האימתני נעלם בתוך הלוע הלא פחות אימתני שלי.
"מה? לב שבור צורך יותר קלוריות" אני מסבירה בפה מלא ושתינו צוחקות כשאני נגשת למקרר בחיפוש אחר משהו נוסף שימלא לי את החלל בבטן.
חללים אחרים יוותרו ריקים וזה בסדר. עברו כבר כמעט שלוש שבועות (אני לא זוכרת את היום המדויק) וזה נראה לי כמו נצח. אני עדיין מתגעגעת, עדיין בודקת את האימיילים כל שעתיים, עדיין מוודאת שהפלאפון תמיד בהישג יד.
אבל אני מסרבת להפסיק להאמין בכל היפה, הפראי והטהור שקיים בעולם הזה עבורי (כן, גם בלעדיו) וזאת בעצם מטרת הבלוג.
איך זה בתור פוסט ראשון? ניסיתי להסביר מה אני עושה פה ולא נראה לי שהצלחתי, מקווה שתסלחו לי.
קחו שיר במקום הסבר, אם גם אתם לא שלווים מספיק כדי להכנע לשינה.
On the floating, shipless oceans
I did all my best to smile
til your singing eyes and fingers
drew me loving into your eyes.
And you sang "Sail to me, sail to me;
Let me enfold you."
Here I am, here I am waiting to hold you.
Did I dream you dreamed about me?
Were you here when I was full sail?
Now my foolish boat is leaning, broken lovelorn on your rocks.
For you sang, "Touch me not, touch me not, come back tomorrow."
Oh my heart, oh my heart shies from the sorrow.
I'm as puzzled as a newborn child.
I'm as riddled as the tide.
Should I stand amid the breakers?
Or shall I lie with death my bride?
Hear me sing: "Swim to me, swim to me, let me enfold you."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
