יש הרבה לכתוב, לא יודע מאיפה בדיוק להתחיל.
אז אתחיל מהמקום שעמדתי בו בתקופה חיי הקודמת.
היו בעיות שצריך לפתור בעיקר העיקרית שבהן היא בדידות שהובילה לדיכאון ולרצון לוותר על החיים.
על הבעיות האלה כבר התגברתי.
הרבה עבודה קשה, לא הצליח כזה מהר אבל התעקשתי ולא נשברתי אז הינה אני כבר לא בודד יש לי חברים להיפגש איתם לדבר איתם הדיכאון כבר חלף:)

עכשיו אני מרגיש נקי, אומנם עדיין יש בעיות אבל כבר הרבה יותר קל לי להתגבר עליהן, במהלך חיי רכשתי כלים להתמודדות עם קשיים נפשיים ואינטלקטואלים אז אני בסדר.
אבל מה כל זה שווה אם השארתי משהו מאחור?
אז דאגתי לעצמי, אני בסדר, אבל לאחר עדיין רע וקשה.
פה מגיע החלק של עזרה לאחרים, עם כל הניסיון שצברתי במהלך חיי הקצרים הבנתי דברים רבים כגון העובדה שבבעיות ביחסים בינאישיים תמיד צריך לראות את שני הצדדים ולנסות להבין את הצד השני, כך יהיה לאדם קל יותר לסלוח על מה שהאחר עש לו, ולצד זאת להוכיח אותו על מה שעשה אבל להראות שהוא מבין למה.

לדעתי חלק מהבגרות היא לראות גם את הצד האחר ולא רק את עצמך.
הבנתי שבשביל להתמודד מול רגשות קשים וחזקים ממני צריך קודם להבין שהרגש המדובר רע לי ולכן צריך להפסיק אותו, אתם בטח חושבים לעצמכם איך להפסיק רגש?
אז התשובה היא שצריך הרבה רצון להפסיק אותו, הרצון הזה צריך לנבוע מההבנה שהרגש הוא רע ואסור.
לבני אנוש יש נטייה מוזרה לא לרצות להפסיק להרגיש רגש שמקשה עליהם בצורה זו או אחרת, סוג של רצון לרחמים עצמיים.

הקשבה, לפעמים כל שאדם אחר צריך זה מישהו שיקשיב לו, וזה כל מה שהוא רוצה וצריך.
ההיגיון בדבר הוא שבני אדם יש צורך לפרוק מטענים רגשיים וכשאין לאדם עם מי לפרוק אותם אז המטענים מצברים ויכולים לגרום לו לשקוע בדיכאון או להיכנס לבעיות כגון סמים ואלכוהול בתור בריחה (בעיקר במקרי קיצון).

לכל המחשבות האלה (ועוד כמה) הגעתי תוך התנסות בעזרה לאנשים שפתחו בפני כל מיני בעיות קטנות, תוך מחשבה איך אני יכול לסייע להם וגם בעיות שלי עצמי שהייתי צריך להתמודד מולן.