חשבתי על למות. הייתי מתחננת שעות לה' שיהרוג אותי (כי לי אין אומץ להתאבד). כילדה הייתי מבקשת ממנו כל הזמן שיהרוג אותי מאיזושהי מחלה סופנית... וזה לא קרה. ויש לי חברה כ"כ מדהימה שכמה שלא הטרידו אותה מינית, אנסו אותה פעמיים ובפעם השנייה זה היה קרוב משפחה שלה וזה קרה לפני חודש וחצי... ואת המקרה האחרון היא מספרת לי עם חיוך, אומנם עם חיוך של מבוכה... אבל עדיין חיוך. הוא הכניס לה משהו מטשטש בשתייה ואמר לה בואי וזה, והיא ישנה לשעתיים וחזרה לבית ספר. ואז באותו ערב היא סיפרה לאחד המדריכים ונסעו איתה לבדיקות והיא הייתה בטוחה שכלום לא קרה. ומסתבר שכן, ואז היא גילתה על הסם שהוא הכניס לה- סם מרדים כזה, ושהוא אנס אותה... פשוט נורא. וזו פעם שנייה שאנסו אותה.
אני לא יודעת מה לעשות, כ"כ כואב לי עליה. כשהיא ספרה לי בכיתי והיא עושה לי "די, אל תבכי" וזה... אוף. ילדה כ"כ מדהימה. היא מבינה את משמעות החיים, שאצלה הם בכלל לא קלים. אמא שלה נפטרה כשהיא הייתה בגן/מעון ואבא שלה נשוי למכשפה. החיים שלה בכלל לא קלים והיא מבינה את משמעות החיים. מה זה הדבר הזה? היא מושלמת. הלוואי עליי את כל הכוח שיש לה. וכ"כ עצוב לי עליה. כ"כ לא ידעתי איך להגיב. נרגעתי מהר כי לא רציתי לגרום לה בסוף גם לבכות.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, יש לי הרגשת ריקנות מטורפת. ומה היא מרגישה? אין, קשה לי לחשוב על זה בכלל. הלוואי ותזכה סוף כל סוף לשלווה, לאביר על הסוס הלבן ושהכל יפתר בשלום. ושבנים יפסיקו להטריד אותה ככה. זה לא נורמלי. אמרתי לה שאני הופכת להיות לסבית ואני לא מתקרבת לבנים יותר, מה זה? והיא עושה לי "לא, יש עוד בנים טובים" מה, את אמיתית כאילו? באמת שאני לא יודעת איך היא שורדת אם הייתי במקומה הייתי כבר מנסה להתאבד נראה לי...
הורג אותי שאנשים שעברו הכל מתמודדים כל כך יפה עם החיים ורוצים להמשיך בחיים עם המון תקווה לעתיד, ולעומת זאת אנשים אחרים (כמוני) לא יודעים להעריך אפילו שלא קרה להם כלום.
הלוואי והיא תזכה למנוחה ורוגע והלוואי שמקרים כאלו לא יקרו יותר לאף בת, זה פשוט לא הוגן/=
שבוע טוב שיהיה (?)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
