אם הוא היה קורא בבלוג שלי, מעניין מה הוא היה חושב.
חשבתי שברגע שאגבש את ההחלטה להתנתק ממנו באמת אצליח בשניה. לא קרה.
דייייייי זה לא מצחיק!!!! שיפסיק להכנס לי לראש אוףףף זה לא פיירררר
יש סיבה טובה למה התרחקתי בעבר מבנים, ממש לא מתאים לי להרגיש ככה לאף אחד. במיוחד שניפרדנו. ועוד בהתחלה זה הפריע לי- להיות תלויה במישהו אחר. ה' אני שנאתי את זה מהרגע הראשון.
אני חושבת יותר ויותר על הקשר שלנו ובהתחלה עלה לי כמה היה טוב לנו ביחד וכמה אני מתגעגעת. אבל לאט לאט מצטרפות לי התחושות של כל הפאקים בקשר הזה- זה שהרגשתי שאין לי מספיק תשומת לב, זה שהרגשתי לא בנוח לשתף אותו ברגשות שלי (בעיקר בהתחלה מודה שלאט לאט סיפרתי לו יותר, אבל עדיין לא עד הסוף) ועוד המון המון דברים אחרים.
כאילו ואני עדיין מסתכלת על זה לאחורה ובאמת, אני מרגישה שהייתי חברה מושלמת. רק לקראת הסוף היה לי קטע שממש התעצבנתי עליו וכאלה, אבל רוב הזמן באמת הייתי ממש מתחשבת ומדהימה כלפיו עם אינסוף סבלנות ובאמת הייתי מוכנה להקשיב לו תמיד ותמיד להיות שם בשבילו. (אפילו שהיו פעמים שפגעתי בו, עם דברים שאמרתי סתם בצחוק... אופי שונה לגמרי קולט אחרת לגמרי דברים אחרים. בחיים לא התכוונתי לפגוע בו ותמיד הסברתי לו מה הייתה הכוונה כשראיתי שהוא נפגע) ובכל זאת אני מרגישה שהבאתי את ה100% ממני בקשר הזה.
והוא גם היה מדהים, אבל שוב... הרגשתי כל הזמן שאני צריכה לדאוג לו ולהיות שם בשבילו ולהיות אפילו מישהי שהיא לא אני.
זה רק מוכיח לי שאין דבר כזה קשר אמיתי ואין דבר בחיים שישאר לנצח. אולי לא כדאי להתחתן אף פעם- סיכוי של 50/50 של האם הנישואים ישארו עד הסוף. ועוד יותר גורם לי לחשוב אם יש דבר כזה באמת "זיווג משמיים".
אנ מתחילה להרגיש שהייתי תמימה מידי לאורך יותר מידי זמן בכל הדעות שלי..
אני צריכה להודות לו שהוא ניפץ לי את הבועה בה חייתי.
ה' אני כל כך פאתטית.
ואני כל כך מתגעגעת אליו.
הלוואי ומישהו היה יורה בי עכשיו.
(אפילו אחרי כל זה אם הוא היה אומר לי לחזור אליו אני מאמינה שהייתי חוזרת אליו בריצה)
הוצאתי אותו חרא. האמת היא שהוא בנאדם מדהים... באמת שכן. פשוט חוסר ההתאמה שלנו בזוגיות גרמה לכל הרגשות האלה ולשיברון לב הזה.
לא בא לי להיות ממורמרת ועצובה לעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
